מדינת ישראל נ' פארינטה

החלטה

מבוא:

למבקש נמסר דו"ח בגין נהיגה ברכב, תוך שימוש בטלפון ללא דיבורית בזמן שהרכב היה בתנועה.

המבקש ביקש להישפט בגין העבירה שיוחסה לו, ואכן זומן לדין בדואר רשום, כשהוא חותם אישית על קבלת הזימון לדין ליום 02.02.11.

המבקש לא התייצב לדיון ונשפט בהעדרו לקנס בסך 1,000 ₪ וכן פסילה על תנאי של חודש לשנה, בין היתר לאור עברו התעבורתי המכביד.

ביום 28.02.11, פנה המבקש לבית המשפט בבקשה לבטל את שפיטתו בהעדר, לטענתו לא התייצב לדיון כיוון שחלה, כן טען כי אכן שוחח בטלפון, אך זאת במהלך המתנה לתדלוק רכב בתחנת דלק, כשרכבו כלל לא היה בתנועה ובלם היד מופעל.

למרות התנגדותה של המשיבה, ולמרות שאין חובה לקיים דיון בבקשה, נקבעה הבקשה לדיון על מנת לשמוע את טיעוני המבקש אישית, זאת בטרם אפסוק בעניין.

ביום 31.03.11, התייצב המבקש בבית המשפט וחזר על טענותיו. לאחר שבית המשפט העיר לו כי האישור הרפואי שהגיש, הכולל רק את יום הדיון עצמו הנו מתאריך מאוחר למחלתו הקצרה, טען כי הוא היה חולה ימים רבים וכי למעשה הוא סובל מחום תמידי, אולם, המבקש לא המציא כל אישור לנושא.

לעניין העבירה חזר על טיעוניו, הוסיף שהוא לא מחזיק הטלפון ביד ימין אף פעם, היו המון רכבים וכי אכן לא אמר לשוטר את גרסתו כפי שעולה מבקשתו שכן לא רצה להתווכח עימו.

ביטול פס"ד בהעדר - מתי:

המקור הנורמטיבי לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הנאשם הינו בסעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), הקובע כי בית המשפט רשאי לבטלו "אם נוכח שהייתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין".

ע"פ רע"פ 01 /9142 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל, פד' נז' (6) 793, עמוד 803.

"אמות המידה המנחות את בית-המשפט בבואו להחליט בבקשה לביטול פסק-דין קבועות בסעיף 130(ח) לחסד"פ. הסעיף קובע שני טעמים המצדיקים ביטול פסק-דין: קיום סיבה מוצדקת לאי-התייצבותו של המבקש במשפטו או גרימת עיוות דין למבקש כתוצאה מאי-ביטול פסק-הדין. התנאים אינם מצטברים. יוצא שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שעריו של בית-המשפט בפניו, בית-המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק-דין גם אם אי-התייצבותו נבעה מרשלנות גרדא. אולם אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור ידחה בית-המשפט את בקשתו"

האם קיימת סיבה מוצדקת לאי התייצבות:

אין ספק שהמבקש ידע על מועד הדיון וניתנה לו האפשרות להיות נוכח במשפט ולקבל את יומו בבית המשפט.

אומנם הוצג אישור רפואי בפני בית המשפט, אך כאמור האישור הרפואי הינו מיום 06.02.11, ובו אישור מחלה רטרואקטיבי ליום אחד 02.02.11.

לטעמו של בית המשפט, אם ידע המבקש כטענתו על מחלתו זמן רב, היה עליו לפנות בבקשה לדחיית מועד דיון טרם הדיון ולא להמתין למתן פסק דין בעניינו. מקום בו לא טרח הנאשם לפנות בבקשה מבעוד מועד, הרי שאין לו אלא להלין על עצמו.

לעניין זה, יש לציין את החלטת כבוד השופט אבן-ארי בע"פ 70618/00 סלמן נ' מ"י, בו נדחתה בקשה לביטול שפיטה בהעדר שהנאשם הציג אישור מחלה רטרואקטיבי.

למבקש, שלא התייצב לדיון, ולא הציג טעם מספיק להיעדר התייצבותו ולכך שלא טרח לבקש מראש רשות להיעדר, אין להלין אלא על עצמו וראה רע"א 418/85 (רוקינשטיין).

אשר על כן בית המשפט מוצא כי אין סיבה מוצדקת לאי התייצבות.