החלטה
1.על המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע העבירות הבאות: איומים - עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, וכן הטרדה באמצעות מתקן בזק – עבירה לפי סעיף 30 לחוק התיקשורת (בזק ושידורים) התשמ"ב – 1982.
2.על פי הנטען נגדו בפרק העובדות של כתב האישום, המשיב והמתלוננת היו בני זוג והתגוררו בצוותא עד אשר נפרדו. על פי הנטען נגד המשיב, ביום 13.9.10 התקשר המשיב לטלפון בביתה של המתלוננת ואיים בפגיעה שלא כדין בגופה בכך שהתריס כלפיה כדלקמן: "יא זונה, הזדיינת עם המאנייק שלך אתמול אני אזיין אותך. אני אשרוף לך את הפנים עם חומצה ומי שמגן עלייך אני אזיין גם אותו", וזאת בכוונה להפחידה.
3.עוד נטען כלפיו, כי בין המועדים 11-13.9.10 התקשר המשיב ממכשיר הטלפון הסלולרי שברשותו למכשיר הטלפון של המתלוננת 177 שיחות באופן שהיה בו כדי לפגוע, להפחיד וליצור חרדה אצל המתלוננת.
4.המאשימה, המבקשת, עותרת לעוצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. לטענתה, יש בידיה ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים למשיב. בנוסף נטען כי נוכח העובדה שהמשיב גילה כלפי המתלוננת יחס אובססיבי לאחר שזו סירבה לחדש את הקשר עמו, נשקפת סכנה לחייה נוכח מהות האיומים שהופנו כלפיה.
5.עוד נטען בבקשה, כי כאשר מדובר בעבירות המבוצעות על רקע רומנטי, נפרצת הרקמה הדקה המפרידה בין ארועים המסתיימים באלימות חמורה פחות לבין מקרים בהם האלימות עוברת את הגדר וגורמת לפגיעה בחיים ולעיתים לא ניתן לדעת איזה מקרה יוביל לאסון.
6.בבקשתה ציטטה המאשימה את דבריו של כב' השופט גלעד בעמ"ת 13844/09 מ"י נגד בן עמי, ולפיהם: "כבר נפגעו ואף נרצחו נשים רבות על ידי בני זוגן אף שהכתובת לא היתה רשומה על הקיר... איני מוכן לקחת את הסיכון – ללא בדיקה ראויה שאיומים אלו לא יתפתחו לתקיפה ואף אולי לחמור הימנה".
7.נתבקשתי, איפוא, להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.
8.ב"כ המשיב ביקש לדחות את הבקשה. הוא לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה, אולם לטענתו אין כל הצדקה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.
ב"כ המשיב הסכים לקיומן של ראיות לכאורה לעבירה של הטרדה באמצעות מתקן בזק, אולם לדבריו אין ליתן אמון בגרסתה של המתלוננת ולפיה המשיב איים כי יפגע בה. לדבריו, המדובר במתלוננת בעלת עבר פלילי מכביד שלא היססה בעבר לתקוף עובד סוציאלי באמצעות סכין, ולפיכך אין בהודעתה בלבד כדי להוות את הבסיס לקביעה שקיימות ראיות לכאורה כנגד המשיב.
9.ב"כ המשיב הזכיר עוד כי המתלוננת פנתה לביהמ"ש וקיבלה צו הגנה מפני המשיב, ולפיכך ניתן להסתפק בהרחקתו של המשיב מפניה וכי אין כל צורך לנקוט בצעד בלתי מידתי שעניינו מעצר.
10.עיון בחומר הראיות שנאסף אל תיק החקירה מעלה כי המתלוננת פנתה למשטרה ביום 14.9.10 והתלוננה כי המשיב החל ליצור עמה קשר טלפוני החל מחודש אוגוסט תוך שהוא מטריד אותה ומאיים עליה. המתלוננת חששה מפניו ולפיכך לא התלוננה נגדו במשטרה. לדבריה, האיומים נמשכו עד ליום 13.9.10. לא זו אף זו, לדבריה, המשיב לא היסס להשמיע דברי איום כלפי בנה בן ה – 9. לדבריה, היא חוששת מפני המשיב והיא נמנעת מלצאת את ביתה.
11.עוד סיפרה המתלוננת, כי המשיב הגיע לביתה ושוחח איתה; הוא דרש כי תחזור לחיות עמו; משסירבה הוא החל שוב להשמיע כלפיה איומים שיפגע בה ובבן זוגה.
12.כאן המקום לציין כי המשיב נחקר במשטרה והכחיש את העבירות המיוחסות לו. בתאריך 21.9.10 נחקר המשיב פעם נוספת ובהזדמנות זו הוא סירב לשתף פעולה עם החוקר ושמר על זכות השתיקה.
13.כאן המקום לציין כי בניגוד לתוכן הודעתו הראשונה של המשיב בחקירה, התברר כי חקירת המשטרה העלתה כי המשיב התקשר פעמים רבות למתלוננת.
14.לאחר עיון בחומר הראיות, מסקנתי הינה כי כנגד המשיב קיימות ראיות לכאורה אשר אם תימצאנה אמינות הן תבאנה להרשעתו בעבירות המיוחסות לו.
15.המדובר במשיב שלחובתו הרשעות רבות בעבירות שעניינן: פריצה לרכב, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, החזקת סכין, גניבה מרכב, חבלה במזיד ברכב, וכן הפרעה לשוטר. מתברר כי בחודש מרץ 2007 נדון המשיב לעונש מאסר בפועל ארוך, תוצאה של הרשעתו בעבירות נגד הרכוש.
16.מסוכנותו של המשיב כלפי המתלוננת אינה מוטלת בספק שכן לא מדובר בקיום עשרות שיחות טלפון, אלא מתברר כי המשיב לא היסס להגיע לביתה של המתלוננת ואף לא היסס להשמיע דברי איום שכוונו כלפי בנה הקטין.
17.עיון בנסיבות המתוארות בכתב האישום ועברו הפלילי של המשיב מקימים לטעמי עילת מעצר.
ראה והשווה: עמ"ת 13844-07-09.