החלטה
1.החלטה במסגרת דיון בבקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים, בשאלה מקדמית שתפורט, ובשאלה האם מגלה כתב האישום אשמה.
2.ברקע לבקשה, כתב אישום המייחס למשיב איומים. על פי סעיף 1 המשמש כרקע לכתב האישום, איים המשיב הן על שוטרת והן באמצעותה על מתלוננת אחרת. כבר בשלב זה אציין שבכל הקשור לעבירת האיומים ניכר בכתב האישום בלבול בין מושא האיום, ואם בכלל מדובר הן בשוטרת והן במתלוננת אחרת, אולי על הפרק בכלל שני איומים. עם זאת, לצורך החלטה זאת אסתפק בהערתי הנ"ל, ואניח לנקודה זאת.
3.הגם ששלושה מעשים של המשיב קובצו לאישום אחד, ראוי לבית המשפט להבחין ביניהם. המעשה הראשון, מפורט בסעיף 3 לכתב האישום, ולפיו שלח המשיב מסרון למתלוננת, בת זוגו לשעבר, כהאי לישנא: "איזה שיעור?? אם את לא מדברת איתי עכשיו שכחי ממני, אני פאקינג רציני רצח". מקבל אני בנקודה זאת את עיקר טענת באת כוחו הנכבדה של המשיב, שהביטוי "רציני רצח" נועד להצביע על תחושת הרצינות שלו ולא על כוונת הרצח. הבסיס העיקרי למסקנתי זו, אינו רק בטיבו של הביטוי השגור 'רציני רצח' כדי להצביע על רצינות, אלא, גם, ובעיקר, בשל כך, שמהות האיום מפורטת במפורש בפיו הוא במשפט הנ"ל: מהות האיום שתשכח ממנו. אין מקרא יוצא מדי פשוטו: די בקריאת הדברים שאמר למתלוננת שהיא בת זוגו, ואף לשעבר, כדי להבין שמוקד האיום בכך שאם לא תדבר איתו, שתשכח ממנו. הוא בעצמו אמר זאת. מתקשה אני לראות בדברים אלה, כמתיישבים עם יסודות עבירת האיומים, כמפורט בסעיף 192 לחוק העונשין.
4.האלמנט השני מפורט בסעיף 4 של פרק העובדות, לפיו, התקבל דיווח במוקד 100 של משטרת ישראל מטלפון השייך למשיב, ולדברי המודיע – 'חבר שלו בדרך לרצוח את חברה שלו, על רקע רומנטי'. המודיע – פרטיו אינם ידועים במדויק למאשימה. די בקריאת העובדות, לגרסת התביעה עצמה, כדי ללמוד מכך, שעל הפרק דברים שאיש אינו יודע מי אמר אותם, וביחס לתוכנם, על הפרק עדות שמיעה מובהקת. מתקשה אני עד מאוד לראות הכיצד עדות שמיעה שתבוא מפיו של עד שהוגדר כמודיע שפרטיו אינם ידועים למאשימה, וכנראה, לעולם גם לא ייודאו לה, מגבשת עילה.
האישומים דלעיל – לאו אישומים הם, ודינם למחיקה.
5.המורכב ביותר הינו המעשה המיוחס למשיב בסעיף 5 לכתב האישום, בו נכתב כדלקמן: "בהמשך, התקשרה השוטרת אל הטלפון השייך לנאשם. הנאשם אשר היה 'מבושם' ענה לשיחה ובמהלכה איים על השוטרת ועל המתלוננת באמצעות השוטרת באומרו כי הוא בדרכו לחסל את החברה שלו שמתגוררת ברחוב שאולזון, וכי יחסל את השוטרת". ביחס לאישום זה ביקשה ההגנה להפנות לפסק דינו של בית המשפט העליון שניתן אך לפני כארבעה חודשים - רע"פ 6382/11, נאיף קאדריה נ' מדינת ישראל, ובהתייחס לשיכור, ראוי להביא את ליבת הפסיקה הרלוונטית לענייננו במלואה:
"עבירות שונות בחוק העונשין דורשות, נוסף על הוכחת המחשבה הפלילית הנדרשת לפי סעיף 20 לחוק, הוכחת מטרה או מניע. עבירות אלו מכונות עבירות מסוג של כוונה מיוחדת או עבירות מטרה... השאלה היא היש לומר, כי דין עבירת התנהגות הכוללת יסוד נפשי של מטרה כדין כל עבירת התנהגות אחרת, ועל כן ניתן יהא להרשיע בה את המבצע השיכור, או שמא דין עבירת התנהגות הכוללת יסוד נפשי של מטרה כדין עבירת תוצאתית הדורשת כוונה ולפיכך אין להרשיעו. שאלה זו מתחדדת נוכח העובדה, כי הגדרתה של מחשבה פלילית בחוק העונשין (סעיף 20) אינה מתייחסת ליסוד הנפשי של מטרה. יש לציין, כי הדעה הרווחת בקרב המלומדים היא שאין ניתן להטיל על המבצע השיכור מרצון ומדעת אחריות בגין עבירות, הדורשות יסוד נפשי של כוונה מיוחדת... לאחר העיון, סבורני כי עמדה זו – בדין יסודה. כאמור, ביסוד הרחבת האחריות שבסעיף 34ט(ב) ניצבת התפיסה כי יש לייחס למבצע השיכור מדעת ומרצון את האחריות על מכלול הסיכונים שעלול להצמיח מצב השכרות. ואולם, עמדנו על כך כי אין ניתן לייחס לו רצון או כוונה לבצע את העבירה. באופן דומה, סבורני כי אין ניתן לייחס למבצע השיכור רצון בהתקיימותו של המניע להתנהגות או בהשלמת מטרת ההתנהגות, הנדרשות לצרוך הרשעה בעבירות מטרה. יהא בכך משום הרחבת יתר של אחריותו, על-ידי הוספת 'שלב אחריות' שמעבר למחשבה הפלילית ה'רגילה', הנובעת מכניסתו ברצון למעגל השכרות, בחינת 'חזקה בריבוע' שאינה צודקת".
6.ואולם, אינני בדעה שדי בכך כדי להוות בסיס למחיקתו של אישום זה. "מבושם", אינו בהכרח שיכור על פי כל מבחני הפסיקה, ועדיין על הפרק השאלה האם נכנס המשיב לגדר של שיכור, נושא שגם לגביו אמרה הפסיקה את דברה:
תנאי מקדמי לתחולת ההגנה הקבועה בסעיף 34ט(ב) סיפא לחוק הוא, שעל המערער להראות כי בעת ביצוע העבירות אכן היה נתון ב'מצב של שכרות' כהגדרתו בס"ק (ד). ודוק: לא כל מי ששתה לשכרה נחשב כמי שנמצא ב'מצב של שכרות', ועל מנת להיכנס לד' אמותיה של הגדרה זו, נדרשים להתקיים בנאשם בעת ביצוע העבירה שלושת התנאים המצטברים הבאים:
א. היותו של הנאשם נתון תחת השפעת אלכוהול או סם בעת ביצוע העבירה.
ב. התקיימות אחד מ'שלושה סימפטומים חלופיים': חוסר יכולת של ממש להבין את המעשה, או חוסר יכולת להבין את הפסול במעשה, או חוסר יכולת להימנע מעשיית המעשה..
ג. קשר סיבתי בין החומר המשכר לבין אחד הסימפטומים הנ"ל..
......
על מנת להכריע בשאלה האם הנאשם הגיע למצב של שכרות ולתנאים המצטברים הנדרשים כדי לשלול את יסודות הכוונה, הציבה הפסיקה שורה של אינדקציות ראייתיות כמו: עדויות לגבי כמויות האלכוהול ששתה הנאשם או לגבי סימני שכרות בנאשם; עדויות מומחים לגבי מצב שכרות הנאשם על פי בדיקת דמו ונתוניו האישיים; פעולות שביצע הנאשם והצהרות שהשמיע במהלך האירוע ובסמוך לפניו ולאחריו; זכרונו של הנאשם את הפרטים הנוגעים לביצוע העבירה... הרף הנדרש בפסיקה לשם הכרה במצב של שכרות הוא רף גבוה – עד אין גבוה – ואנו מוצאים בפסיקה דחייה של טענה לתחולת סייג השכרות והרשעה אפילו בעבירה החמורה של רצח בכוונה תחילה, גם במצבים בהם הוכח 'שרמת שכרותו של המערער היתה גבוהה ועמוקה'. [ע"פ 7164/10 אברהם ג'אן נ' מדינת ישראל; ועיין גם ע"פ 6331/11 יאסר יאשתי נ' מדינת ישראל].
7.ועתה, על בסיס האמור – גמר טיעון על ידי הצדדים בראיות ביחס לשכרותו של המשיב, ובשאלת עילת המעצר וחלופת המעצר.
ניתנה היום, 06 נובמבר 2013, במעמד הצדדים.
חתימה
ב"כ המבקשת – לעניין השכרות. אני אשלים בהתאם להחלטת בית המשפט. נקודת המוצא בכתב האישום היא בסעיף 5 לכתב האישום מציינת המאשימה כי הנאשם היה מבושם, היינו, שתוי. זו הנחת המוצא העובדתית, אני מדגישה, של התביעה בתיק. בסעיף 3 לבקשת המעצר עד תום ההליכים מציינת המאשימה כי עובר לביצוע המיוחס לו לגם המשיב אלכוהול. זה הטיעון של המאשימה. בחומר הראיות הודעתו של נחום יוסף רוטנשטיין מתנדב במוקד מאה שקיבל את הדיווח על האיומים לכאורה, שורה שבע, אומר שהמודיע דיווח שהחבר שלו בהתקף של זעם ושכרות. השוטרת מסרה שתי הודעות , היא מספרת כי התקשר מודיע שורה 3 עד 5 לעדותה מיום 29.10, שמסר כי חבר שלו וכו', בנוסף מסר כי הוא שיכור והרקע לכך רומנטי. בשורה 9 היא מספרת שהתקשרה למספר הטלפון שהופיע לה כטלפון של המודיע וענה לה בחור שאותו אדם נשמע שיכור נורא. היא חזרה לטלפון שהופיע לה כטלפון של המתנדב, שאלה את הבחור שענה לה היכן הוא נמצא וענה לה שהוא נמצא ברחוב ליש 44 בגילה. והוא בדרכו לחסל את חברתו ברחוב שאולזון ויחסל גם אותי. לאחר מכן הבינה שלא מדובר עם המודיע והיא שוחחה עם הנאשם. והיא אומרת שהוא היה נשמע שיכור , ובשורה 19 ואילך, נשמע שיכור, לא מאוזן, מצד אחד אמין ומצד שני שמעו שהוא לא מאוזן ושיכור. ואז ניתקה את הטלפון . הקלט השלה שיחה אין, בגלל המעבר לשעון חורף. גם הנאשם עצמו אומר שהוא 'הסתלבט על המוקדנית '' שורה 25 לעדותו ואומר 'הייתי שתוי'.
ב"כ המבקשת – פסק הדין שהגישה חברתי וכן פסק דין ג'אן בבש"פ 7164/10 אמנם מדבר על רמת שכרות, גם בטיעונים בדיון הקודם דברתי על נושא רמת השכרות. החוק הביא את סעיף 34ט על מנת שלא לתת הגנה לכל המצבים בהם האדם שיכור, שכן יכול ויינתן מקלט בסעיף הזה לכל אדם שיטען שהיה שיכור בעת ביצוע המעשה ואין זו הכוונה. בשני פסקי הדין יש התייחסות לענין זה , אך ורק כשמדובר בשיכור, המוגדר שיכור כמו לוט ולא רמת שכרות, שהיא רמת שכרות קלה, ואף לא בינונית. לכן המילה מבושם, כפי שמופיעה בכתב האישום, מראה לשיטתנו על רמה קלה של שכרות, שאינה מעניקה הגנה, לא עכשיו ולא בתיק העיקרי, וכך כחוט השני לאורך כל הראיות שהוצגו ומדברות על רמת שכרות נמוכה שאינה מבססת הגנה.