נ"ב
בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב - יפו
|
1676-10-11
05/06/2012
|
בפני השופט:
שמואל מלמד
|
- נגד - |
התובע:
מדינת ישראל
|
הנתבע:
בני אמנון עובדיה על ידי ב"כ עו"ד ליאן זמיר חצרוני
|
הכרעת-דין |
בפני
שופט שמואל מלמד
הכרעת דין
מצאתי לזכות את הנאשם מהעבירה של נהיגה בחוסר זהירות ולהרשיעו בעבירה של אי מסירת פרטים.
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום לפיו ביום 20.4.11 בשעה 17:02 או בסמוך לכך. נהג הנאשם ברכב. ברחוב סן מרטין ברמת גן והתקרב לבית מס' 13. הנאשם נסע בעקבות רכב אחר שעצר, הנאשם נהג בחוסר זהירות, בכך שעקף את הרכב אחר. הנאשם התקרב אליו יתר על המידה ופגע בכנף השמאלית קדמית שלו. כתוצאה מהתאונה ניזוק הרכב האחר. הנאשם נעצר, אולם בהמשך, המשיך בנסיעה, לא מסר את פרטיו ועזב את המקום.
הנאשם כפר באשמה ונשמעו ראיות בתיק.
על פי גרסת המעורב עופר זליג, המעורב יצא ממתחם סגור ורצה להשתלב לנתיב הנסיעה. במקום היה פקק כבד. המעורב ניסה להשתלב לאט ובזהירות, תוך כדי כך, שחלקו הקדמי שמאלי של המעורב נכנס לתוך הכביש. המעורב נעצר. בשלב זה, רכב הנאשם עקף אותו ונעצר, הנאשם לא נתן למעורב להשתלב. הנאשם חזר ועקף את המעורב, שפשף את חלקו הקדמי שמאלי בכנף, עם צידו הימני של רכב הנאשם. המעורב ירד מהרכב וניגש לנאשם וביקש את פרטיו, הנאשם צחק ואמר כי יעצור בצומת הקרובה. המעורב סירב וביקש לקבל את פרטיו במקום. המעורב צילם את לוחית הרישוי של רכב הנאשם, השתלב בתנועה, איבד קשר עין עם הנאשם. המעורב צילם את המקום בזמן האירוע.
עוד מטעם התביעה העידה אמיתי שיני לפיו היא תיקנה את רכבו של המעורב. על פי חשבונית שהוגשה לביהמ"ש עולה כי רכב המעורב נפגע בכנף קדמית.
גרסת הנאשם לאירוע כי נסע בנתיב שלו, לא היה מקום לזוז בתוך הנתיב בשל הפקק, לדבריו ברכבו יש צמיגים בולטים. המעורב ניסה להידחף לתוך נתיב הנסיעה של הנאשם, הנאשם המשיך בנסיעה ישר וצמיג הרכב שלו נגע בכנף של רכב המעורב. לדברי הנאשם הוא לא ביצע עקיפה וזאת לאור העובדה שלא ניתן לבצע עקיפה במקום, בשל קו לבן המסומן במקום ועומס מכוניות שהיה. הנאשם הרגיש את הנגיעה ברכב המעורב. הנאשם המשיך בנסיעה, ראה את המעורב פונה ימינה בכיכר, חשב לעצמו שהוא (המעורב) יודע שהוא אשם ועזב את המקום.
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, מצאתי כי יש מקום לזכות את הנאשם מעבירת נהיגה בחוסר זהירות ואחריות לגרימת התאונה. נוכח התמונות שהוגשו על ידי התביעה ת' 4 מהם עולה כי במקום היה עומס תנועה רב, המעורב היה צריך לתת זכות קדימה לנאשם ביציאה מהחניה.
המעורב בשל העומס ניסה להשתלב אולם עדיין זכות הקדימה הייתה לנאשם ולא למעורב. הנאשם לא סבר שיש מקום לתת למעורב להשתלב והמשיך בנסיעה ישר. לא מצאתי כי הנאשם נהג בחוסר זהירות שכן זכות הקדימה הייתה נתונה לו. לאור העומס, כפי שנחזה בתמונות וכפי שניתן ללמוד מהגרסאות של שני הצדדים, כי היה פקק עומד. לא מצאתי לקבל את גרסת המעורב כי מדובר בעקיפה שכן מהתמונות ניתן לראות שלא ניתן לעקוף במקום וזאת לנוכח הפקק. גם אם הנאשם סטה עם רכבו מעט ולמעורב נוצרה תחושה כי הוא עוקף אותו, הרי שעדיין זכות הקדימה הייתה נתונה לו והמעורב לא יכול לקחת זכות זו.
לגבי עבירת אי מסירת פרטים לא מצאתי לקבל את גרסת הנאשם כגרסה סבירה.
תקנה 145 (א) לתקנות התעבורה קובעת כדלקמן:
תאונת דרכים שתוצאתה נזק לרכב אחר או לרכוש אחר תק' (מס' 3) תש"ל-1970
145. (א) נוהג רכב המעורב בתאונה או בפגיעה ברכב אחר, או ברכוש אחר, שאינו רכב, הנמצא על הדרך או סמוך לה, ונגרם נזק לרכב האחר או לרכוש האמור בלבד, ימסור בו במקום לנוהג הרכב האחר או לבעל הרכוש או לממונה עליו או לשוטר שהזדמן למקום את שמו ומענו, את מספר רישיון הנהיגה שלו ואת מספר הרישום של הרכב שהוא נוהג בו ושם בעליו ומענו, וכן את מספר תעודת הביטוח ושם החברה המבטחת, ויציג לפי דרישתם את התעודות האמורות ואת רישיון הרכב וירשה להעתיק כל פרט הרשום בהם. (הדגשה שלי ש.מ) .
על פי תקנה זו אין קשר בין האשם בגרימת התאונה לעצם העובדה, כי אדם מעורב בתאונת דרכים מחייבת במסירת פרטים. התקנה מדברת על מסירת פרטים בו במקום.
הנאשם לא עצר במקום התאונה, למרות שהמעורב ירד מהרכב ודרש ממנו להחליף פרטים בו במקום. אולם, הנאשם בחר להמשיך בדרך וזאת לנוכח הפקק שהיה במקום. הסברו של הנאשם אינו משכנע וסותר את התקנה. אולם גם אם הייתי מקבל הסבר זה הרי שהתנהגותו של הנאשם אינה סבירה בעיניי. הנאשם המשיך לנסוע, עבר את הכיכר ועצר בצד.
לא ברור לי כיצד הנאשם חשב שהמעורב אמור לעקוב אחריו ולדעת היכן הוא חפץ לעצור את רכבו.
מעבר לכך, הנאשם כלל לא ירד מן הרכב וזאת גם לאור דבריו (עמוד 8 שורה 5 לפרוטוקול), הנאשם המתין בתוך הרכב כדי שהמעורב יגיע לרכבו.
לא מצאתי כי התנהגות זו הינה סבורה שכן המעורב לא צריך לחפש את הנאשם כדי לקבל את הפרטים. בנסיבות האמורות אני דוחה את גרסת הנאשם, כי אכן עשה כדי למסור את פרטיו ומקבל את דבריו כי הוא סבר שהוא לא אשם כלל ולכן לא סבר שהמעורב יבוא לקחת את פרטיו. בהתנהגות זו, ניתן לראות ראשית ראיה לעובדה כי לא הייתה לו כוונה למסור את פרטיו. בנסיבות אלו אני רואה כי הנאשם לא עשה דבר כדי למסור פרטיו. ההפך עזב את המקום בניגוד להוראת התקנה.