מדינת ישראל נ' ספארק אירועים בע"מ ואח'

הכרעת דין

הנאשמים הודו בעובדות כתב האישום.

לאור הודייתם, הנני מרשיעה אותם בעבירה המיוחסת להם, דהיינו של אי קיום צו שיפוטי לפי סעיף 18 לחוק רישוי עסקים.<#4#>

ניתנה והודעה היום ט' ניסן תשע"ג, 20/03/2013 במעמד הנוכחים.

אילן בן-דור, שופט

החלטה

לא ראיתי בנסיבות המתוארות לדחות את מועד הדיון אף אם המדובר בהבדל של חודש במועד הכניסה של הצו לתוקף לדברי ב"כ המאשימה נכנס הצו לתוקף במרץ ולא באפריל, ובכל אופן עדיין המדובר בתקופה לא קצרה של ניהול ללא רשיון בעסק שקיים זמן רב. בפרט נוכח הנאמר אודות ממצאי השרות הוטרינרי . <#6#>

ניתנה והודעה היום ט' ניסן תשע"ג, 20/03/2013 במעמד הנוכחים.

אילן בן-דור, שופט

גזר דין

הנאשמים הורשעו לפי הודייתם בעבירה , לפי סעיף 18 לחוק רישוי עסקים תשכ"ח-1988 (להלן: ה"החוק"). דהיינו בעבירה של אי קיום צו שיפוטי שהיא עבירה המגלמת הן את העבירה של יסוד הצו המקורי והן את הנצחתה עקב אי קיום הצו שניתן לאחר הצו המקורי.

באופן קונקרטי המדובר בנאשמים שהפעילו אולם אירועים בתחום העיר ראשון לציון (להלן: "העסק"). וכבר ביום 9.3.09 הצטוו לסגור את האולם אלא אם יהיה בידם רישיון עסק כדין. הצו הוארך פעם אחר פעם ובמשך שנים עד ליום 1.3.12 וביום 5.3.12 התברר שהעסק עודנו פתוח כל זאת ללא אישור של הרשויות המוסמכות. ולפיכך, הוגש כתב האישום דנן .

אין צורך לומר כי היה על הנאשם מלכתחילה לפעול כמצוות חוק, ולהוציא רישיון לפני עיסוק בעסק הטעון רישוי. פתיחת העסק, בלא רישיון , לא כל שכן המשך פעילותו פוגעת בשלטון החוק ומסכנת את הציבור. בל נשכח שמדובר בחוק שתכליתו להבטיח מטרות חשובות לאינטרס הציבורי שאין לאפשר לסכלן בשם האינטרס הפרטי המתעלם מהן. בכללן גם הגנת שלום הציבור, בטיחותו, ובריאותו כעולה מסעיף 1 לחוק, ומהפסיקה . הדברים אמורים כמובן גם לגבי אולם אירועים המזמן אליו לקוחות המצפים שלא להיות בפני מצב של מסוכנות . הרישיון לגביו מגלם בדיקות חשובות לחוק ולתכליותיו. כאמור לעיל המדובר במצב שבו קיימת הפרה של צו המהווה זלזול בשלטון החוק ונחשבת לאחת מהעבירות החמורות בתחום זה. ביחס ישר למשך הזמן שחלף שבו פעל העסק גדלה חומרת העבירה.

הצדדים גיבשו הסדר טיעון, עם הרכיבים הבאים: קנסות מוסכמים בשעורים המפורטים לעיל, שכמסתבר נגזרו גם בשים לב לערכה הכלכלי של העבירה, מאסר על תנאי לנאשם 2 הסמכת הרשויות לסגירה והותירו פתוח את נושא עיתוי הסגירה.

סברתי שכל האמור לעיל אודות משך ההפרה וטיבה, רלוונטי גם לצורך בחינת האיזון שביסוד הרכיבים הסגורים וגם להכרעה בנוגע לרכיבים הפתוחים בהם עיתוי הסגירה, ומשך המאסר על תנאי שמגלם כמובן לא רק גמול אלא גם הרתעה.

נקודת המוצא היום היא בכלל לפיו יש לכבד הסדרי טיעון בלא צורך לבחון בעין ביקורת את האיזון שביסודם. הסדרי הטיעון נבחנים גם לרקע מודל הענישה שמכוח תיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 ולפיו העיקרון המנחה הוא ה"הלימה" שאותו יש לאזן עם שיקולי ענישה חשובים אחרים לפי "נוסחת האיזון" שבחוק. נקודת האיזון הפרטנית , נקבעת בביהמ"ש לאור הנסיבות הקונקרטיות והמסגרת הרלוונטית ובהקשר זה עסקינן גם בדחיה המבוקשת של מועד ביצוע צו סגירה לעסק שפתוח ממרץ 2009. אציין כי חוק רישוי עסקים כשלעצמו לא הסמיך במפורש להאריך מועד לביצוע צו סגירה להבדיל למשל מסעיף 207 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה – 1965 המתיר לביהמ"ש לדחות מועד שקבע לביצוע צו הריסה שיפוטי אם ראה טעם לעשות כן על בסיס איזון בין האינטרס הציבורי לאינטרס הפרטי והוא בהקשר זה למשל בהחלטת כבוד השופט מ' חשין בעניין סבן רע"פ 4357/01.

לפיכך , בכלל קיימת מחלוקת האם מדובר בהסדר שלילי שלפיו הסמכות אינה קימת או בלקונה שלפיה הסמכות קימת. לפי הגישה האחת משגזר ביהמ"ש דינו סיים מלאכתו ואינו זכאי להזקק לארכה נוספת. לפי הגישה האחרת קיימת לבימ"ש הסמכות להאריך מועד בשים לב לנקודת האיזון הראויה בין האינטרס הפרטי לאינטרס הציבורי. גם אם המועד לביצוע פקע ובלבד שראה טעם מספיק לעשות כן דהיינו אין המדובר בשאלה של סמכות אלא בשאלה של שיקול דעת. דומה שקיימת ואולי אף מתחזקת אחיזה בפסיקה דווקא לגישה השניה, הרואה בכך שיקול דעת ומבלי למצות אפנה להחלטת כב' השופט ברנזון בעניין מלונות רות בע"פ 242/65 וראו למשל גם כב' השופט מלצר בענין עבדי, רע"פ 133/13 ניתן להבין כי מקום בו אין ציפיה ראלית להיתר פוחתים הסיכויים לארכה. כך או כך לא מצאתי בפרמטרים שבפסיקה ובנסיבות שבפני טעם לארכה המבוקשת מצד הנאשם. ער אני להסכמת הרשות למתן הארכה של 30 היום, לעסק דנן אך לא מצאתי כל סיבה בוודאי שלא להאריכה. הנאשם בדבריו ובעת שבא כוחו דיבר בחר לומר כי בגלל החגים הוא רוצה ארכה. ברור שדווקא לאחר החגים ומשום החגים אין מקום לחשוף את הציבור להמשך פעילותו של עסק זה. אם כי ער אני לכך שהעסק ממילא פועל זמן רב אבל אין בכך כדי להצדיק את הארכה המבוקשת שוב מצד הנאשם כאילו אין גבול לדברים שעל חומרתם ראו למשל כב' השופט סטולר בענין עפ"א (מרכז) 661-07-09. לעניין משך המאסר על תנאי ובלי למצות אפנה למשל לעניין חע"מ (באר שבע) 3588/08 וכן לחע"מ (ראשל"צ) 2068/08 וכן ל חע"מ (ראשל"צ) 1677/09

נוכח ההלכה הנוהגת בדבר מעמדם של הסדרי טיעון והנסיבות שהובהרו הנני מאמץ את הרכיבים הסגורים בהסדר, ולא משנה את רף הזמן שביקשה המאשימה אך לא מוסיף לו והנני גוזר כדלהלן :

קנס בסך 10,000 ש"ח על הנאשמת 1 או מאסר הנאשם 2 למשך 100 יום תחתיו. הקנס ישולם ב5 תשלומים חודשיים שווים ורצופים. התשלום הראשון לא יאוחר מיום 1.4.13. היתר לא יאוחר מ 1 בחודש אחריו עד התשלום המלא. אי פירעון אחד התשלומים במועד יעמיד את יתרת הקנס לפירעון מידי.

קנס בסך 5,000 ש"ח על הנאשם 2 או מאסר הנאשם 2 למשך 50 יום תחתיו. הקנס ישולם ב5 תשלומים חודשיים שווים ורצופים. התשלום הראשון לא יאוחר מיום 1.4.13. היתר לא יאוחר מ 1 בחודש אחריו עד התשלום המלא. אי פירעון אחד התשלומים במועד יעמיד את יתרת הקנס לפירעון מידי.

מאסר על תנאי למשך 3 חודשים שיופעל אם יעבור במשך 3 שנים מהיום עבירה של אי קיום צו בימ"ש לפי סעיף 18 לחוק רישוי עסקים.

--