מדינת ישראל נ' סטרקוב(עציר)

החלטה

האישום והמחלוקת

לפני בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו.

כתב האישום מייחס למשיב ביצוע עבירת רצח, ועבירה של שיבוש מהלכי משפט.

על-פי הנטען בכתב האישום, המתאר אירוע שבו קופחו חייה של ריטה ג' ז"ל (להלן:"המנוחה"), המשיב עבד בקיוסק הנמצא באזור החוף באשדוד. ביום 8.9.11 בסמוך לשעה 18:00 הגיעה המנוחה לקיוסק יחד עם מכר. המשיב, שלא הכיר את המנוחה קודם, שוחח איתה בקיוסק ומסר לה את מספר הטלפון שלו.

נטען כי בסמוך לשעה 21:00 חזרה המנוחה אל הקיוסק לבדה, ישבה ושתתה בירה עם המשיב וחברו א' לוי. לאחר כחצי שעה החלו השלושה ללכת ברגל סמוך למקום. לוי נפרד מהם מעט, המשיב הביא בקבוקי בירה, ובשלב מסוים צעד המשיב עם המנוחה לכיוון חוף הים והם ישבו באזור מבודד. החל מגע של קירבה בין השניים אולם בשלב כלשהו, הטיחה המנוחה במשיב כי אנס אותה וכי היא מתכוונת לפנות למשטרה והמשיב חשש מכך.

אז, על פי הנטען, התפתח עימות פיזי שבמהלכו חנק המשיב את המתלוננת באמצעות ידיו בגרונה בעוצמה שיכולה הייתה לגרום למוות. לאחר מכן הטיח המשיב בעוצמה רבה, בראשה של המנוחה, אבן משוננת במשקל 10.25 ק"ג . האבן פגעה באזור הרקה מצד ימין וגרמה לשבר באיזור הקוקודי-רקתי מצד ימין ולשברים נוספים. כן נטען כי המשיב הטיח במצחה של המנוחה עוד אבן ריצוף מרובעת שמשקלה כ-5.5 ק"ג. במהלך התקיפה המנוחה ניסתה להיאבק במשיב ותוך כדי היאבקותה בו היא שרטה אותו בפנים.

בשלב זה על-פי הנטען המנוחה הייתה מחוסרת הכרה. המשיב אחז ברגלי המנוחה וגרר אותה מאזור הזירה הראשונה לכיוון דרום במרחק של 20 מטר, חזר לאזור הזירה הראשונה, כיסה בחול את שביל הגרירה ואת שתי האבנים שהיו מלאות כתמי דם והשאיר את המנוחה בזירה השנייה. כן נטען כי המשיב עזב את המקום, חזר לקיוסק וספר לבעל הקיוסק דוד כי המנוחה נפלה על אבן ונחבלה בראשה. דוד הסביר למשיב כי עליו להתקשר למד"א אך המשיב סירב וניגש לחברו לוי וסיפר לו על האירוע. לוי ביקש לראות את המנוחה והמשיב לקח אותה לאזור הזירה השנייה. השניים ראו את המנוחה אשר הייתה במצב קשה, חזרו לקיוסק ולוי התקשר למד"א. המשיב נמלט מהמקום וצוות מד"א שהגיע ביצע פעולות החייאה למנוחה, אך ללא הועיל ומותה נקבע במקום.

הסנגור אינו חולק על המתווה הכללי של הראיות והעובדות. אולם, לשיטת הסנגור, עיון מדוקדק בראיות אכן יכול להוכיח עבירת הריגה אך רק ברף הנמוך של עבירה זו. לשיטתו, ככל שמדובר בעבירת הרצח הראיות חלשות. לשיטתו, המשיב ניסה לעזור למנוחה, לא ניסה להעלים ראיות ובעיקר לא גרם לפגיעות באופן המתואר בכתב האישום אלא במעשים אלימים הרבה פחות.

ראיות התביעה מבוססות על בעיקר על עדויות לוי ו- דוד שהם עדי ראייה שתארו את המפגש בין המשיב והמנוחה, חוו"ד מומחים (פתולוגיה ומז"פ) ודברי המשיב בהודעותיו שמאשר את המפגש ואת עצם האלימות שגרמה למוות. לכך נוספים ממצאי הזירה, כתמי הדם על מכנסיו של המשיב, דו"חות שוטרים ושחזור המשיב את האירוע.

טענות הסנגור

הסנגור פותח בטענה כי כתב האישום הנשען על הוראת חיקוק של סעיף רצח אינו נתמך בראיות העולות מהתיק, אשר אינן ראיות מחזקות את כוונת המשיב להמית את המנוחה. לשיטתו, מלבד הראייה המרכזית, חוות דעת המומחה הפתולוג, הראיות הנוספות הן ראיות נסיבתיות שאינן תומכות במסקנה העולה מחוות הדעת אלא בגרסתו של המשיב. המשיב מסר הודעות מפורטות, שחזר את האירוע ולא הכחיש את מעורבותו, אך התיאור שלו הוא של מעשה הריגה, שכן מעולם לא נתכוון להרוג את המנוחה, ואף ניסה לעזור לה משראה כי נפגעה קשה.

הסנגור מצביע על התנהגות מוזרה מעט של המנוחה אשר ביקשה את מספר הטלפון של המשיב וגם ביקשה להיכנס למקום חשוך ולהיות בקרבה אינטימית ואז התפרצה באופן בלתי מובן בטענה שתספר שאנס אותה ואף תחייג למשטרה. לשיטתו, הראיות תומכות בגרסת המשיב לאירוע לפיה, בשלב זה, המשיב רצה ללכת והמנוחה תפסה בבגדיו ואז התפתח ביניהם עימות באופן ספונטאני. במהלך העימות המשיב ביקש להתנתק מהמנוחה והטיח אותה לקרקע על מנת להשתחרר מאחיזתה בו, אך לא חנק אותה. המנוחה נפלה אל הקרקע והמשיב הבחין שירד לה דם. אז גרר אותה המשיב לכיוון הכביש וניסה להזעיק עזרה. כן טען הסנגור כי המשיב לא נמלט מהזירה, לא טשטש ראיות ואף דיווח מיד לחבריו על האירוע. המשיב חזר יחד עם לוי אשר נשאר בזירה והמתין לנהג האמבולנס. לטענתו, בשלב הזה המנוחה הייתה עדיין נושמת, לוי הבחין בכך כאשר הוא העיר עליה עם פנס הטלפון. השניים חזרה יחד לקיוסק וניסו להזעיק עזרה. לדבריו, בעת התרחשות האירוע, המשיב בהחלט לא תפקד ביעילות אך אין לומר כי השאיר את הגופה מבלי לדווח על כך. הסנגור מפנה לעדויות נוספות של אלכס ודימיטרי שסיפרו על מצבו של המשיב ומסרו שהמשיב היה בהלם לא תפקד, רעד, פחד וגמגם.

עוד טוען הסנגור כי המשיב לא ידע שיש אבן מתחת לראשה של המנוחה בעת שהטיחה בקרקע, שהרי מדובר בחוף ים חולי בעיקרו. לדבריו, אבן נסתרת זו היא שגרמה למותה של המנוחה. לטענת הסנגור רק כאשר המשיב גרר את המנוחה הבחין בכך שמתחת לראשה יש אבן עם כתמי דם שהתלכלכו מהגרירה. אמנם המשיב ראה את כתמי הדם נבהל וכיסה האבן, ולמרות זאת אין הראיות מלמדות אלא על חוסר מחשבה מצד המשיב. לשיטת הסנגור, אין סתירה ממשית בין גרסאותיו של המשיב, אלא בהודעות ברמת פירוט שונה.

באשר לבדיקות חוות דעת מז"פ, בהקשר לכתמי דם אשר נמצאו במכפלת המכנסיים, טוען הסנגור כי לו היה המשיב חובל באבנים כבדות בראשה היה ניתז דם קודם כל על בגדיו. אם הוא כרע היה הדם צריך להתחיל בברך ולהגיע לגופו עוד לפני המכפלת. כתמי דם יכולים היו להתהוות גם כאשר גרר את המנוחה.

לעניין חוות הדעת הפתולוגית שבה נקבע כי למנוחה יש שברים בגולגולת. לשיטת הסנגור, המעשים המיוחסים למשיב לא מתיישבים עם שברים כאלה באזור של הרקה, השבר צריך להיות הרבה יותר מסיבי. לשיטתו גם אין הטבעה ברורה של האבן המשתלבת במצח. הסנגור הצביע גם על חוות הדעת הפתולוגית המשלימה לפיה נמצאו בגוף המנוחה שרידים של אלכוהול וחשיש, שרידים אלו מחישים את המוות ויכולים להסביר פרץ התנהגות לא מובנת של המנוחה. לשיטתו, הדבר משתלב עם עדויות אודות אופייה של המנוחה והתנהגות המוזרה בעבר.

הכרעה בראיות לכאורה

אפתח בהתייחסות קצרה לטענת הסנגור באשר לסעיף האישום הרלוונטי. איני סבור שיש לבחון בשלב זה של ההליך את כל פרטיו ודקדוקיו של סעיף עבירה זה או אחר, ואפילו לא כאשר מדובר באישום ברצח בכוונה תחילה. הרי אין מחלוקת כי המשיב ביצע עבירת אלימות חמורה כלפי המנוחה, המקימה עילת מעצר. כל שנדרש בשלב זה הוא לבחון את הראיות לכאורה, ולהכריע אם מידת האלימות והיסוד הנפשי המתבטא באלימות זו, מלמדים על מסוכנות כזו שאינה מאפשרת חלופת מעצר, או שמא ההתנהגות העולה מהראיות בכל זאת מותירה פתח לנסות להציע חלופת מעצר.

מהודעתו הראשונה של המשיב מיום 9.9.11 עולה כי המשיב הגיע לחוף הים יחד עם המנוחה והחלו לבוא במגע אינטימי. בשלב מסוים, המנוחה לא הסכימה ואיימה עליו שתפנה למשטרה כי אנס אותה, היא שרטה אותו עם היד בלחי שמאל והמשיב אוחז בצווארה ודוחף אותה אל הקרקע כן תפס את המנוחה בצווארה "ואני תפסתי אותה בצוואר שלה חזק ודחפתי אותה קדימה והיא נפלה על הראש שלה ושמה הייתה אבן גדולה והיא קבלה ממנו מכה בראש.........ואז תפסתי אותה ברגליים שלה וגררתי אותה מהמקום בערך עבוד כ-20 מ' ואז חזרתי לאבן הגדולה וכיסיתי אותה בחול, וגם כסיתי קצת את השביל בחול" . המשיב מתאר איך הוא תפס את המנוחה בצווארה וכי הוא דוחף אותה אך בהודעתו השנייה מיום 12.9.11 (עמוד 2 שורה 26) מוסר שאחז אותה בצוואר בשתי ידיים, אך הפעם אינו טוען כי דחף לקרקע אלא מפיל אותה לקרקע וחובט בראשה פעמיים. "אז אני נבהלתי תפסתי אותה בצוואר עם 2 ידיים שלי, השכבתי אותה על הרצפה, והיא קבלה מכה בראש עם אבן, הורדתי אותה על הרצפה, בלי להוריד ידיים ממנה, החלשתי את האחיזה שלי, לא תפסתי אותה חזק, היא קבלה מכה מהאבן, היא התחילה להרביץ לי " (עמוד 2 שורת 35,36) "תפסתי אותה מהרגליים ונסיתי למשוך אותה לכיוון הכביש" (עמוד 3 שורה 49,50) לשאלה "וגם את האבן השנייה כיסית בחול" השיב "כן". המשיב גם הוסיף "נערתי אותה פעמיים ויצא שהיא קיבלה מכות על האבן, ראיתי דם מהאזור האחורי של הראש שלה, אחרי כך ראיתי שהיה שם אבן, היא כבר לא הייתה בהכרה, נכנסתי ללחץ..."

המסקנה המתבקשת מהודעותיו של המשיב היא כי המנוחה נחנקה, ועל פי הסימנים שמצאו הפתולוגים, כמפורט להלן, נמצאו סימני חניקה ממש. החניקה הייתה לכאורה חזקה והמשיב מאשר את החניקה בהודעתו הראשונה ואף מודה כי הוא חנק את המנוחה חזק, אח"כ הוא הטיח אותה לקרקע. מחוות הדעת של המכון הפתולוגי עולה כי המשיב ניסה גם לחסום את הפה של המנוחה, תוך כדי ההאבקות כאשר נמצאו "דימומים בתת הרירית בשפה התחתונה שמתיישבים עם הפעלת לחץ חיצוני על השפה התחתונה מימין כנגד השיניים". לפיכך, סביר להניח כי היה מאבק יותר אלים בין המנוחה והמשיב, הכולל שלבים שלא תוארו כלל על ידי המשיב ואינם מתיישבים עם ניסיון להיחלץ מהמנוחה על ידי אחיזה בצווארה ואז הטחתה בקרקע וכמה פעולות "ניעור" בלבד.