מדינת ישראל נ' נקאש-אלמגור

פסק דין

ערעור של מדינת ישראל לפסק דינו של בית משפט לתעבורה בתל אביב יפו (כב' הש' נועה פראג-לבוא), אשר ביום 22.06.10 מצאה לזכות את המשיב מכל אשמה.

כתב האישום בו הואשם המשיב, האשימו בכך שנכנס לצומת בניגוד להוראות האור האדום ברמזור, עבירה על תקנה 22 (א') לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961, וכן בעבירה לפי סעיפים 62 (2) וסעיף 38 (2) לפקודת התעבורה.

עפ"י עובדות המעשה, ביום 26.12.07 בשעות הצהריים, נהג המשיב בניידת משטרתית בגבעתיים, הגיע לצומת מרומזר, עת הרמזורים שם פעלו כתקנם, נכנס לצומת כשהאור ברמזור היה אדום, ועת היה בצומת, פגע בו נהג קטנוע, אשר נכנס לפי אות אור ירוק לצומת.

בשל התאונה נחבל רוכב הקטנוע ושני כלי הרכב ניזוקו.

בית משפט קמא שמע ראיות. עדותו של מתנדב בניידת בשם דותן מאיר, את עדותו של נהג האופנוע עמיחי בולייוב, וכן את עדותו של שלמה הראל, בוחן תנועה, אשר גם הגיש מסמכים, לרבות דו"ח רמזורים, דו"ח בוחן ועוד.

המשיב העיד להגנתו כעד יחיד.

בהכרעת דינו, בית משפט קמא, ראשית לכל, כך יש לומר, קובע שהוא מקבל את עדותו של המשיב.

יצוין, גם, שעל העובדות לא הייתה כל כך מחלוקת, חלקן החשוב היה מוזכר, בין היתר, העובדה

"שהנסיעה הייתה בזמן אירוע לפורץ בתוך דירה, שנמצא עם בעל הבית. בלע הבית התקשר למשטרה ואמרה שיש לו פורץ בחדר השני".

בית משפט קבע, בהכרעת דינו, אף שנהג האופנוע התרשל ונהג בחוצפה, והראיה לא הייתה מחלוקת על נהג הקטנוע היא שנכנס לצומת מכיוונו רמזור ירוק, אבל כאשר רכבים אחרים עמדו והוא נכנס בין כלי הרכב.

לא הייתה מחלוקת שכנדרש בחוק ובתקנות, המשיב , שנהג בניידת, הפעיל את כל אמצעי האזהרה, אור מהבהב, סירנה, על כך העיד גם עד התביעה, נהג האופנוע.

אותו נהג המעיד שנסע במהירות, האיץ כאשר היה אור ירוק, ראה את הניידת ונכנס בה בדלת האחורית. (עמ' 4 לפרוטוקול בית משפט קמא).

על פי עדותו של עד התביעה דותן מאיר, המשיב נכנס לצומת במהירות סבירה, לא מהר, עפ"י עדותו של המשיב, שביהמ"ש אימץ אותה, כאמור, "התקרבתי לצומת, היה אדום, האטתי והתחלתי לגלוש למרכז הצומת..."

אין צורך להרחיב ולצטט מהפרוטוקול, בית משפט קמא, בסיפא להכרעת הדין, סיכם ואמר כי שמהימנה עליו עדותו של המשיב, שעדותו נתמכה בעדותו של המתנדב, שהפגיעה בניידת ע"י האופנוע הייתה בגלגל האחורי.

כן קבע בית המשפט, תוך שהוא בוחן את תקנה 94 לת"ת, החלה בעניינם של נהגי רכבי ביטחון, שהמשיב פעל בדיוק על פי הוראות התקנה, עבר על פני רמזור אדום כפי שמותר לו, תוך שהוא מאט את מהלכו, תוך שהוא נזהר ולמקד את כל האמצעים כדי להיזהר מפגיעה.

כאן המקום להדגיש, כי ההלכה היא "בכל הנוגע לקביעות שבעובדה או ממצאי מהימנות של ערכאה דיונית, ממעטת ערכאת הערעור להתערב, שכן בידיה של ערכאה דיונית מלאכה זו, של קביעת ממצאים שבעובדה והתרשמות מעדים שהביאו בפניה..." (ע"פ 6921/09, פלוני נ' מ"י (טרם פורסם, מיום 13.09.10) ).

עוד כאן יש מקום לומר, בהינתן שבערעורה, המדינה מפרטת סתירות לכאורה שמצאה בעדותו של המשיב, את הוראת סעיף 53, של פקודת הראיות (נוסח חדש, תשל"א - 1971) בדבר ערכאה של עדות בעל פה ומתן של עדין , וההוראה קובעת בסעיף 57 לפקודה שסתירות בעדותם של עדין, אין בהן כשלעצמן, למנוע מביהמ"ש מקביעת עובדות שעליהן חלו הסתירות.

ככל שהפכתי בפרוטוקול ובהכרעת דינו של בית משפט קמא, הנני מבין על מה יצא קצפה של המדינה בערעורה. מעבר לכך, הנני סובר שערעור זה לא היה מוגש, ומעבר לכך, הוא שבין טיעוניה, מעלה המדינה טיעון מקומם והסותר את טיעוניה של המדינה בדרך כלל באולמות אחרים , שאין עניינם עבירות תעבורה אלא עניינם עבירות פליליות "רגילות".

המדינה, בערעורה, בפסקה 9 ז', טוענת כי "יודגש, כי אירוע פריצה אינו אירוע המצדיק סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הדעת אינה נותנת כי בעבור ניסיון הגנה על ערך רכושי מול פגיעה בחיי אדם..."