מדינת ישראל נ' מרום

החלטה

1.משה מרום (להלן: "החשוד") נעצר לראשונה ב-8.10.10, בחשד שהחזיק שלא לצריכה עצמית כ- 40 ג' סם מסוג הירואין, על מנת למכרו לנשים שעסקו בזנות. לאחר כ- 10 ימים בהם היה החשוד עצור, במהלכם למרות הצהרת תובע שהוצגה לבית המשפט, לא הוגש כתב אישום ונתבקשה הארכת מעצר לצרכי חקירה, החשוד שוחרר ב- 19.10.10 בתנאים שונים, ביניהם מעצר בית מוחלט עד ליום 26.10.1.0.

2.ב- 26.10.10 ביקש נציג המשטרה להאריך את מעצר הבית ב- 10 נוספים. לטענתו במהלך הימים שבהם היה החשוד במעצר בית, החקירה התקדמה ונוצר צורך להמשיך בה ולבצע פעולות, שהחשוד עלול לשבשן באם ישוחרר.

3.בא כוחו של החשוד, עו"ד ניל סיימון התנגד לבקשה וטען, שאין לבית משפט זה סמכות להאריך מעצר בית, שהוא בגדר ערובה. הסניגור הפנה לסעיפים 13 ו-14 לחוק המפורטים בבקשת ההארכה וטען שאלו רלוונטיים לחשוד הנמצא בסטאטוס של "עצור", מה שאין כן במקרה שבדיון, היות ומרשו שוחרר בתנאים מגבילים. סעיף 16 לחוק גם כן איננו רלוונטי, באשר גם הוא מסדיר הארכת תנאי מעצר, תוך הדגשה חוזרת שמרגע השחרור מרשו איננו במעצר. לדעתו, על נציג המשטרה היה להגיש בקשה לעיון חוזר על החלטת השחרור.

4.מתן ההחלטה נדחה בהסכמת החשוד ובא כוחו ליום 27.10.10, על מנת שלסניגור תהא שהות להביא לפני בית המשפט תקדימים לביסוס טענתו. פרק זמן קצר ביותר לפני המועד שנקבע להשמעת ההחלטה, התייצב הסניגור באולם בית המשפט והגיש שתי החלטות שיצאו מלפני חבריי לערכאה (בית המשפט השלום בראשון לציון). ראוי אולי לציין רק, שבשונה מהמצב העובדתי במקרה שלפניי, בתיק מ-4105/06, הבקשה להארכת מעצר הבית הוגשה לאחר שתקופת מעצר הבית הקודמת הסתיימה. צר לי, אין בידי להסכים לעמדה שבתקדימים.

ולהלן הנמקותי:

א. כ כ ל ל

מן המפורסמות הוא שבבסיסו של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים) תשנ"ו-1996 (להלן: "החוק") עומדת תכלית חקיקתית לצמצם את ממדי המעצר ומשך ההחזקה במעצר וזאת על רקע חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ס"ח תשנ"ב, עמ' 150, (ראו בהקשר זה ספרו של י. קדמי "על סדר הדין הפלילי", חלק ראשון, הליכים שלפני כתב האישום, מהדורה מעודכנת תשס"ח – 2008, עמ' 128 ואילך). העדפת השחרור קבועה בסעיף 13 (ב) לחוק הקובע, ששופט לא יצווה על הארכת מעצר, אם מצא במקרה שבדיון, שניתן להשיג את מטרת המעצר בהיות החשוד משוחרר בערובה, שפגיעתה בחרותו של החשוד פחותה.

בסעיף 21 (א) (1) (ג) רשימת עבירות חמורות, ביניהן עבירות סמים מסוג פשע, לגביהן נקבעה כחזקה, שקיים יסוד סביר לחשש למסוכנות.

סעיפים 16 ו- 17 לחוק קובעים את סמכותו של בית המשפט, להאריך מעת לעת את המעצר עד לתקופה של 30 יום, אלא אם כן מוגשת בקשה להארכה נוספת באישור היועץ המשפטי לממשלה.

סמכות השחרור בערובה וקביעת תנאיה מצויה בסעיף 13 (ב) לחוק .

בסעיף 48 (א) לחוק, המחוקק קובע לאמור:

"(א) שחרור בערובה הוא על תנאי שהמשוחרר יתייצב לחקירה, לדיון במשפטו ........וכן שימנע מלשבש הליכי משפט. בית המשפט רשאי להוסיף תנאים, לפרק זמן שיקבע ככל שימצא לנכון לרבות......."

בסעיף 48 (5) קבועה הסמכות להגביל את חופש התנועה של המשוחרר ולחייבו ב :

"חובת מגורים או הימצאות באיזור, בישוב או במקום בארץ, שיקבע"

על פי סעיף 58 (א), תוקפן של ערבויות מוגבל ל- 180 יום, אלא אם כן הוגש כתב אישום קודם שחלפה תקופה זו. תוך תקופת ה-180 ימים, לבית המשפט הסמכות להאריך את תוקף הערבויות ל- 180 יום נוספים.

מכאן - שתקופת מעצר מוגבלת בדרך כלל ל-30 יום, בעוד שערבויות עומדות בתוקפן עד הגשת כתב אישום, לתקופה זו שיכולה להתמשך 180 יום, ואף למעלה מזה.

למיטב בדיקתי, בתי המשפט העליון והמחוזי טרם נדרשו לשאלה, מה מעמדו המשפטי של מי ששוחרר בהגבלת תנועותיו לכתובת מסוימת, (מה שמכונה בעגה שהשתרשה "מעצר בית") במהלך חקירה, קודם להגשת כתב אישום. ולא הוכרעה השאלה האם ניתן להאריך את תקופת ההגבלה לכתובת מסוימת, במידה והחקירה טרם הסתיימה, בדומה לסמכות המפורשת המצויה בחוק בהקשר להארכת מעצר.

בהעדר תקדימים, על בית משפט זה לפרש את הוראות החוק בהתאם לתכלית החקיקתית כפי שהוא מבין אותה ובאופן שיהיה בו להוציא מהכוח אל הפועל כוונת המחוקק.

ברור ששחרור למעצר בית, מקל את מצבו של החשוד בהשוואה למעצר מאחורי סורג ובריח. למרות זאת, קביעת מקום מגורים ואיסור יציאה ממנו פוגעים פגיעה קשה בזכותו החוקתית של הפרט לחופש ולתנועה. משכך - החלטה בהקשר לחובת מגורים (מעצר בית) ניתנת במשורה, תוך עריכת איזונים והפעלת שיקול דעת שיפוטי.