מדינת ישראל נ' כפיר(עציר)

החלטה

בפניי בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: "החוק").

כתב האישום -

נגד המשיב הוגש כתב אישום בת.פ. 28853-11-13 (בבית משפט זה) בו נטען לקיומן של העובדות כדלקמן: בתאריך 10.11.2013 בין השעה 11:30 לבין 19:30 התפרץ המשיב עם שניים אחרים שזהותם אינה ידועה לדירתם של המתלוננים – בני זוג, ברח' רש"י 3 בחיפה (להלן: "הדירה"). הטענה היא כי אחד משני האחרים טיפס על מרזב הבניין, נכנס לדירה דרך פתח חלון המרפסת ופתח את דלת הדירה מבפנים למשיב ולאחר השני. או אז נכנסו גם המשיב והאחר לדירה וגנב ממנה פריטים שונים, כגון: טלפון נייד מתוצרת סמסונג בצבע אדום, טלפון נייד מתוצרת סוני אריקסון, מכשיר טאבלט, 2 מכונות תספורת, מצלמה דיגיטלית, סכין, שני מכשירי ראוטר, בושם ונרתיקים.

בהתאם, בכתב האישום מיוחסות למשיב עבירות של התפרצות לדירה וגניבה.

קיומן של ראיות לכאורה –

לשיטתי קיימות ראיות לכאורה, ולו מן הטעם כי בחיפוש שבוצע בביתו של המשיב נתפסו שני פריטים מתוך הפריטים שנגנבו וזוהו בוודאות על ידי שני המתלוננים (מכשיר הטלפון הנייד האדום ואחת ממכונות התספורת).

עם זאת, ישנם קשיים אמיתיים בתיק, אשר ליבונם יאלץ להמתין עד בירור התיק בפני השופט שאליו ינותב התיק ואשר יוכל לשמוע את העדים.

ראשית, יש לתת משקל ממשי לטענת הסניגור אשר טוען כי אין ראיות לגבי חלקו של המשיב בתכנון ו/או בביצוע. יש לראות כי אין מחלוקת שלא הוא היה זה שטיפס על המרזב ונכנס לדירה. הטענה היא שלאחר שהאחר פתח את הדלת מבפנים – המשיב והאחר השני נכנסו פנימה ונטלו את הרכוש הגנוב. אלא שאין עדי ראיה לגבי כניסתו של המשיב לתוך הדירה. הראיות לגבי כניסתו למעשה הינן נסיבתיות במובן מסוים כיון שנמצאו בדירתו פריטים גנובים. אך אולי שני האחרים נתנו לו את הפריטים? אולי הוא לא היה זה אשר פיזית נכנס לדירה ונטל אותם ? וראו כי בעדות של הקטין (אשר אליו אתייחס בהמשך) מצוין כי הוא ראה שאחד משני האחרים היה זה שיצא מהדירה נושא שקיות (שככל הנראה הכילו את השלל שנגנב- עמ' 2 לחקירה מיום 12/11/2013 שורה 13). כלומר, אולי הוא היה זה שנכנס ואסף את הפריטים שנגנבו לתוך השקית. אעיר עוד כי קשה יהיה אי פעם לענות על השאלות שהעלתי מעלה באופן וודאי כיון שאין טביעות אצבעות או כל ממצא אחר של המשיב מתוך הדירה עצמה (למרות שנתפסו קנקן מים, כוס וקופסת קפה ונשלחו לבדיקה). עוד אעיר כי אין בכתב האישום התייחסות להחזקת רכוש גנוב או כזה שחשוד כגנוב – ויש לדברים משמעות.

שנית, יש לראות כי נדבך מרכזי של הראיות לחובת המשיב הינו עדותו המפלילה של קטין. ואבהיר.

בשלבי המעצר הראשוניים, נעצר יחד עם המשיב גם קטין, הבן של חברתו לחיים של המשיב והבן של בעלי הדירה (להלן: "הקטין"). מתברר כי הקטין התקשר ביום האירוע למתלוננת כמה וכמה פעמים ושאל אותה מתי היא תהיה בבית, מתי יצאה מהבית ומתי חוזרת. לאחר שהתגלתה הגניבה – עלה חשדה של המתלוננת שמא הקטין היה מעורב בגניבה – הן בשל שיש לו מפתח לדירה (כיון שהיא בבעלות משפחתו) והם לאור כך שהיא התרשמה שהוא התקשר אליה כמה פעמים על מנת לבדוק מתי היא חוזרת (לצורך השלמת ביצוע העבירה). עם זאת, יצויין כי כבר בהודעה הראשונית שמסרה המתלוננת כשהתקשרה להזעיק את המשטרה היא ציינה שהוא חושדת בקטין אך שחלק מהדברים שנגנבו היו דברים ששיכים לקטין עצמו.

בכל אופן, הקטין נעצר לתקופה מסויימת, לאחר מכן שוחרר בתנאים מגבילים ולא הוגש נגדו כתב אישום. טוען הסניגור כי יש בכך כדי להמעיט עוד יותר מחומרת הדברים, שכן, אם המדינה החליטה שלא להעמיד לדין את הקטין למרות שיש אינדיקציות למעורבות – הדבר חייב לפעול לטובת המשיב. לא אוכל לקבל טענה זו. אי הגשת כתב אישום כנגד הקטין מסורה לשיקול דעת התביעה ודומה כי לא נפל כל פגם בשיקל דעת זה בשלב הזה. יש שוני מהותי בין הקטין לבין המשיב, ולו מן הטעם שיש שוני מהותי בתשתית הראייתית לגבי שניהם (וראו כי במשמורתו של הקטין לא נמצאו פריטים גנובים וכי לשיטת המאשימה ה"תיאוריה" של המתוננת לגבי שימוש במפתח שהיה לקטין לא נכונה). אלא מאי? שעה שהראיה העיקרית שיש כנגד המשיב הינה העדות של הקטין – צודק הסניגור שטוען שיתכן ומשקלה לא יהא כפי שנחזה אולי בשלב הזה. יש לקטין אינטרס מסויים בגורל התיק והדבר יכול להשליך על משקלה של עדותו.

לכן, לסיכום פרק זה – יש בחומר הראיות הפוטנציאל ההוכחתי להקים סיכויי הרשעה, כנדרש לצורך הרף של "ראיות לכאורה" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133) (1996); בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005); בש"פ 8803/07 נימר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.10.2007)] בפסקה 6; בש"פ 3673/08 גילקרוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.5.2008), בפסקה 7; בש"פ 8611/09 סטבינסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.11.2009), בפסקה 6; בש"פ 3710/08 אזרזר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.5.2008), בפסקה 6) – אם כי לא ברף גבוה במיוחד.

קיומה של עילת מעצר –

היות וקיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות, יש לבחון אם קמה עילת מעצר בגין המסוכנות לציבור – בשים לב לכך שעסקינן בעבירות רכוש ובזיקה להלכות הידועות לגבי סוגיה זו ולגבי הצורך בבחינת השאלה אם עסקינן בעבירות שמבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר או תוך התארגנות של מספר עבריינים או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים (בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 268, 272 (1998); בש"פ 8611/09 סטבינסקי נ' מדינת ישראל (5.11.2009); בש"פ 45/10 מסארוה נ' מדינת ישראל (8.1.2010)).

אף לגבי שלב זה של הדיון - עמדתי היא כי קמה עילת מעצר, בנסיבות של מקרה זה, אך גם היא אינה ברף גבוה במיוחד, ואאמץ את הגדרתו של כב' השופט רובינשטיין "עילת מעצר בעצימות נמוכה" (בש"פ 1221/11 קוזלי נ' מדינת ישראל (27.2.2011)).

מצד אחד, לביצוע העבירה חברו שלושה יחדיו והדבר מלמד על תכנון מוקדם ולא על ביצוע ספונטני. מהראיות עולה כי השלושה ידעו להיכן הם הולכים ומהי מטרתם והגם ששיטת הכניסה לדירה אינה מתוחכמת (טיפוס על מרזב) – המצאותם של השלושה יחדיו מלמדת על רף מינימלי של תכנון בצוותא – ובכך יש להבחין את המקרה דכאן מהמקרה אליו הפנה ב"כ המשיב בדיון (עמ"ת (חיפה) 28248-03-10 שקיירוב נ' מדינת ישראל (24.3.2010)) שם נקבע כי אין עילת מעצר שכן המדובר היה בפורץ בודד.

עוד יש לראות כי ככל שיתברר בהמשך שיש בסיס לטענה לפיה הפורצים הסתייעו בקטין לצורך בדיקת מועד שובם של המתלוננים לדירה – אזי שלשיטתי הדבר מוסיף לרכב התחכום.

לגבי עברו הפלילי של המשיב – מצד אחד הוא כולל הרשעות רבות ביותר לרבות בעבירות של פריצה לרכב, גניבת רכב, תקיפה, איומים, התפרצות לדירות, החזקת רכוש גנוב, זיוף, מרמה בכרטיסי אשראי, עבירות סמים ועוד, אשר בעטיין אף ריצה המשיב עונשי מאסר בפועל. עם זאת, מצד שני, יש לראות כי אמנם ההרשעה האחרונה היתה משנת 2011 אך היא מתייחסת לעבירת פריצה לרכב שבוצעה בשנת 2004 (כלומר, לפני 9 שנים). עבירה נוספת בוצעה בשנת 2005, ושאר העבירות בשנים 1999 וקודם לכן. כלומר – עד שנת 1999 (לפני 14 שנים) ביצע המשיב עבירות רבות, לאחר מכן היו שתי עבירות בשנים 2004-2005, ולאחר מכן (במשך 8 שנים) לא היו עבירות בגינן הורשע. לכן, עסקינן במי שעולם הפשע אינו זר לו, הוא מודע למשמעותם של הדברים ולחומרתם – אך יתכן והוא שינה דרכיו לאחרונה.

לכן, שקלול האמור לעיל לגבי התשתית הראייתית יחד עם האמור לגבי המסוכנות הפוטנציאלית – מניב את המסקנה כי לשיטתי קמה עילת מעצר בשל מסוכנות, אך (שוב) לא ברף הגבוה.