החלטה
לפניי בקשה לביטול כתב האישום בשל טענות של הגנה מן הצדק בהתאם לסעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב – 1982.
טיעוני הצדדים
בתאריך 29.9.13 הגישה ההגנה את בקשתה, לפיה ביום 21.6.12 קיבל המבקש הזמנה לדין בגין עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה בניגוד לסעיף 10 א' לפקודת התעבורה. עוד טוענת ההגנה כי הנאשם לא נעצר בזמן ביצוע העבירה, אלא נטען כי אחד השוטרים זיהה אותו ונסע לאחר מכן לביתו. לשיטת ההגנה, בעל הטרקטורון ובנו הקטין, שהיה כביכול עם הנאשם על הטרקטורון בעת ביצוע העבירה, נחקרו באזהרה, הנאשם לא נחקר בגין הארוע ולא עומת עם חקירתם של השניים הראשונים. כמו כן, נגד בעל הטרקטורון ובנו לא הוגש כתב אישום בגין התרת הנהיגה לנאשם ללא רישיון, דבר המהווה אכיפה בררנית. על כן, בשל מחדלי חקירה ואכיפה בררנית מתבקש ביטול כתב האישום.
תגובת התביעה הוגשה ביום 9.10.13 ולפיה מתבקש בית המשפט לדחות את הבקשה משום שאינה מגלה כל עילה ובעיקרה סתמית וכללית. התביעה מפרטת וטוענת כי בהתאם לפסיקה, החלת הדוקטרינה של הגנה מן הצדק הוגבלה למקרים נדירים ויוצאי דופן, שבהם על הטוען להניח תשתית עובדתית, לפיה נעשה שימוש מפלה בכוח התביעה שבבסיסו פגם בשיקול הדעת, באמון הציבור, ברשויות התביעה ובכוח המרתיע של מערכת המשפט הפלילי. לעניין מחדלי החקירה הרשומים בבקשה, טוענת התביעה כי בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', פד"י נט (6) 776 (להלן פרשת בורוביץ) נקבע "מבחן הפגיעה הממשית בתחושת הצדק" הנבדק בשלושה שלבים. השלב הראשון כולל זיהוי הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו ועוצמתם בעניינו של המבקש במנותק משאלת אשמתו. בשלב השני נבדק האם קיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים מהווה פגיעה חריפה (או "סתירה מהותית" לאחר עיגון הדוקטרינה בחוק) בתחושת הצדק וההגינות ובשלב השלישי, אם קיום ההליך כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, יש לבדוק אם ניתן לרפא את הפגמים באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב האישום. המשיבה טוענת כי המבקש לא נכנס בשערי המבחן הראשון מאחר שלא הצביע על נסיבות לפיהן, כתב האישום הוגש ממניעים זרים או פסולים, המצביעים על הפרת חובת הצדק. אף המבחן שנקבע בע"פ 2910/94 מדינת ישראל נ' יפת, פד"י נ (2) 221 (להלן "פרשת יפת") אינו חל בענייננו משום שלא הוכחה התנהגות שערורייתית של התביעה או רשלנות ולא ניתן לומר כי קיום ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות או בקיום משפט הוגן לנאשם. טענה כזו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר. במקרה דנן, המבקש לא טען ואף לא הביא ראשית ראיה כי הגשת כתב האישום נעוצה במניע פסול כלשהו.
לעניין אכיפה בררנית, טענה המשיבה כי בבגץ 6396/96 סימונה זקין ואח' נ' ראש עיריית באר שבע, פ"ד נ"ג (3) כי אכיפה בררנית פוגעת בשיוויון בכך שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. המבקש אף לא מבחין בין אכיפה חלקית מותרת לבין אכיפה בררנית אסורה שההבדל ביניהם נעוץ במניעי התביעה. בעניינו, טעונת התביעה, כי בבקשה לא פורטו טעמים או נימוקים כי כתב האישום הוגש מטעמים פסולים או בשל שרירות הלב של התביעה. כל שנרשם בבקשה הן טענות הגנה שיש לבררן במסגרת ההליך עצמו. כך שבהעדר מניעים פסולים, מדובר באכיפה חלקית מותרת עפ"י שיקול הדעת של התביעה ובכפוף למתחם הסבירות ולמדיניות אכיפה רלבנטית. המבקש אף לא הצביע כי התבצעה אכיפה הפוגעת בשיוויון בינו לבין אחר כלשהו על בסיס אכיפה בין בני אדם דומים או מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה. עוד מוסיפה התביעה כי הנאשם נראה בבירור מבצע את העבירה וזוהה בוודאות על ידי עורך הדוח. הקטין שרכב עם הנאשם על הטרקטורון אינו הבעלים של הטרקטורון וכך גם אביו, שהינו המחזיק בו, ושניהם נחקרו שלא באזהרה, בשונה מן הנטען בסעיף 3 לבקשה. נוכח האמור לעיל ומאחר שהמבקש לא הניח ולו לכאורה תשתית ראייתית ראשונית לטענת האכיפה הבררנית האסורה, לשיטת התביעה, יש לדחות את הבקשה.
דיון והחלטה
כאמור בטענות ההגנה, אף טרם עיגונה של הטענה המקדמית של הגנה מן הצדק בחוק נקבע בע"פ 3737/97 יפת נ' מדינת ישראל פ"ד נ (2), 221 (להלן "פרשת יפת"), כי הטענה של הגנה מן הצדק תתקבל רק במקרים קיצוניים וחריגים ביותר בהם קיום ההליך הפלילי פוגע מהותית בתחושת הצד וההגינות. הקריטריון שנקבע בפרשת יפת לבחינת הרשות, הוא "התנהגותה הבלתי נסבלת" של רשות התביעה (ראו גם יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים (חלק שני – הליכים שלאחר הגשת כתב האשום, א), 2009 עמ' 1339 – 1341 והפסיקה שם). בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ישאל בורוביץ (2005), עמ' 807 – 808 (להלן "פרשת בורוביץ") נקבע כי שאלת החלתה של ההגנה מן הצדק על מקרה נתון טעונה בחינה בת שלושה שלבים. בשלב הראשון על בית המשפט לזהות פגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה נדרש בית המשפט לאזן בין האינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי תוך שהוא נותן את דעתו על נסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בשלב השלישי, מששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך הפלילי אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים יותר ומידתיים יותר מביטול כתב האישום.
העמדת המקרה דנן במבחני הפסיקה דלעיל, לא מעלה התנהגות בלתי הולמת של רשות התביעה, המצדיקה התערבות שיפוטית בהחלטתה להעמיד לדין את הנאשם, זאת מכיוון שבשונה מטיעוני ההגנה בסעיפים 2 - 4 לבקשה ובהתאם לתגובת התביעה, הוחלט על הגשת כתב האישום לאחר שהמבקש נראה מבצע את העבירה וזוהה בוודאות על ידי עורך הדוח, כמו גם לאחר שהמחזיק בטרקטורון (שאינו בעליו הרשום) ובנו נחקרו שלא באזהרה.
על סמך הפסיקה הדנה בסוגיית ההגנה מן הצדק מטעמי הפליה, כל עוד לא נפל פגם בהחלטתה של התביעה או התרשלות בחקירתה או מניע פסול אחר, הבחירה נגד מי מהחשודים יוגש כתב אישום ובאילו עבירות הנה בידי התביעה (ראו ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ (2005), 814 פס' ד' – ה' (להלן "פרשת בורוביץ").
יפים לעניין זה דברי ביהמ"ש המחוזי בת"פ (י-ם) רז – ריסבי נ' מדינת ישראל (2010) (פורסם בנבו), 7 פס' 8:
"הכלל הוא שכל עוד לא הסתבר שאי העמדתם לדין של חלק מהמעורבים בפרשה פלונית נבעה מתוך שרירות או מתוך שיקולים פסולים, אין באכיפה חלקית כזו, אף שהיא פוגעת בעיקרון השוויון, כדי להצדיק ביקורת שיפוטית פולשנית בין בדרך של הוראה להעמיד לדין את יתר המעורבים בפרשה ובין בדרך של השוואת מצבם של המעורבים שהועמדו לדין לאלה שלא הועמדו לדין" (ע"פ 37/07, 1005/07 פרג נ' מדינת ישראל (10.3.08)).
מדבריו של ב"כ הנאשם עולה, כי טיעון ההפליה בסיסו באכיפה סלקטיבית. לעניין זה נאמר על ידי כב' השופטת ר. שפירא בע"פ (מחוזי – חיפה) 2495/07 חליל פרעוני נ' המשרד לאיכות הסביבה, תק – מח 2007 (4) 6626, בעמ, 6628 (מיום 14.11.2007):
"נוסיף עוד כי לא כל אכיפה חלקית היא גם אכיפה בררנית המקימה עילה של הגנה מן הצדק. על הטוען הנטל להוכיח קיומם של שיקולים שרירותיים פסולים בבסיס ההחלטה להעמידו לדין. ראה בבג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר – שבע, פ"ד נ"ג (3), 289, 305 (1999) שם נאמר:
"אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה פסולה. כך גם אכיפה מדגמית, שהרי המדינה אינה יכולה להקצות אלא משאבים מוגבלים לאכיפת החוק ...אולם, אפשר שאכיפה חלקית תהיה אכיפה בררנית ובשל כך תהיה אכיפה פסולה. מהי אכיפה כזאת? ..... ללא יומרה להציע הגדרה ממצה, אפשר לומר, לצורך עתירה זאת, כי אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשיוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני – אדם דומים או בין במצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא".
במקרה דנן ובשלב שבו ביהמ"ש לא נחשף עדיין לחומר הראיות, נראה כי כתב האישום הוגש בהתאם לקריטריונים המקובלים. העובדה שלא הוגש כתב אישום נגד הבעלים או המחזיק בטרקטורון, אין בה כדי להוריד או להעלות מהאישום המיוחס לנאשם. לא זו אף זו, לא הוכח על ידי ההגנה, שאף אם נעשתה אכיפה חלקית, מדוברבאכיפה פסולה.
נהיר כי אם תחשף לפני התביעה תמונה שונה, שתצדיק קבלת החלטות אחרות, חזקה על הרשות התובעת שתעשה מלאכתה נאמנה ותפעל בהתאם.
ניתנה היום, ט' כסלו תשע"ד, 12 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.