החלטה
ערר על החלטת בית המשפט השלום לתעבורה בחיפה ( כב' השופטת מירב קלמפנר נבון), בגדרה דחה בית המשפט את הבקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המתנהלים נגדו וקבע כי ניתן לשחררו לחלופת מעצר.
1.לבית משפט השלום לתעבורה בחיפה הוגש כתב אישום המייחס לעורר עבירות של נהיגה בזמן פסילה; נהיגה ללא רישיון רכב בתוקף; שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת-תוקף; אי ציות להוראת שוטר ונהיגה בקלות ראש. לפי המיוחס בכתב האישום, ביום 1.8.12 נהג המשיב ברכב בכפר אתא, אף שנפסל לנהיגה. המשיב לא ציית להוראת שוטר שסימן לו לעצור והמשיך בנהיגה פרועה, תוך נסיעה בניגוד לכיוון התנועה ובלא שציית לתמרורים, עד שלבסוף נעצר.
כמסתבר, רישיונו של המשיב נשלל ביום 12.1.12, במסגרת הליך שהתנהל נגדו בבית משפט השלום לתעבורה בנצרת, בגין נהיגה בזמן פסילה; נהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף וללא תעודת ביטוח ונגזרו עליו 75 ימי מאסר בפועל, מע"ת בן 7 חודשים, לתקופה של 3 שנים ופסילה מלקבל ולהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 30 חודש.
2.בד בבד עם הגשת כתב האישום מושא דיוננו, הגישה העוררת בקשה לבית משפט השלום לתעבורה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו. במסגרת החלטתו מיום 8.11.2009 קבע בית משפט השלום כי בעניינו של המשיב קיימות ראיות לכאורה שדי בהן לשם מעצרו עד תום ההליכים, וכן כי קמה נגד המשיב עילת המסוכנות הצריכה לשם מעצרו. על אף זאת סבר ביהמ"ש קמא כי ניתן לאיין את מסוכנותו של המשיב על-דרך של חלופת מעצר, בתנאי מעצר בית, בביתו, באיזוק אלקטרוני, בפיקוח אשתו ואחיו ובכפוף לחתימה על התחייבות עצמית, ערבות של המפקחים והפקדה במזומן על סך 15,000 ש"ח.
3.על החלטה זו של בית משפט השלום הוגש הערר שבפניי. בבקשתו, טען ב"כ העוררת כי עברו התעבורתי המכביד של המשיב, הכולל 6 הרשעות בנהיגה בפסילה, אופיו הרצידיביסטי, והעובדה שביצע את העבירה המיוחסת לו שעה שהיה תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על-תנאי, עקב הרשעתו זה מקרוב בביצועה של עבירת נהיגה בפסילה – מעידים כולם על מסוכנותו הרבה וכי אין ליתן בו את האמון הנדרש לשם שחרורו לחלופת מעצר ומשכך היה על ביהמ"ש קמא להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.
עוד טען כי שגה ביהמ"ש קמא ביחסו אמון לאשתו של המשיב – מי שנבחרה לשמש מפקחת וערבה, משזו טענה כי לא הייתה מודעת לעבירותיו הקודמות.
4.ב"כ המשיב טוען מנגד, כי ככלל אין נוהגים להורות על מעצרו עד תום ההליכים של נאשם שיוחס לו ביצוען של עבירות תעבורה. לטעמו דין הערר להידחות, תוך שהוא סומך ידיו על החלטתו של בית המשפט קמא שכן ב"כ העוררת לא הצביע על כל שגגה בהחלטתו של ביהמ"ש קמא בגדרה קבע כי חלופת המעצר, על כל תנאיה, יש בה כדי להפיג את מסוכנתו. לדבריו, ביהמ"ש התרשם מאמינותה של אשת המשיב, שנחקרה ע"י ב"כ העוררת ביסודיות, ונחה דעתו שהיא, כמו גם יתר בני המשפחה, נחושים למנוע מהמשיב כל הסתבכות נוספת, מה גם שהשחרור הותנה בתנאים מגבילים משמעותיים, מעצר בית מלא; איזוק אלקטרוני; חתימה על התחייבות והפקדה של 15,000 ש"ח, להבטחת עמידתו של המשיב בכל התנאים.
5.בדיון שנערך לפניי טען ב"כ העוררת כי נוכח עברו התעבורתי המכביד של המשיב, כמו גם העובדה שהעבירות המיוחסות לו בוצעו עת שהיה פסול מהחזקת רישיון נהיגה ושעה שעמד נגדו מאסר על-תנאי בשל ביצוען של עבירות תעבורה – הרי שאין לתת בו את האמון הנדרש לשם שחרורו לחלופת מעצר. עוד הוא גרס כי מסוכנותו של המשיב גוברת נוכח דפוס התנהגותו הרצידיביסטי.
6.לאחר שבחנתי את נימוקי הערר ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל. במסגרת הערר שבפני לא חלקו הצדדים על דבר קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר הנדרשות לשם מעצרו של המשיב. המחלוקת העיקרית נסובה אך על שאלת האפשרות לאיין את מסוכנותו של המשיב על-ידי שחרורו לחלופת המעצר שנקבעה ע"י ביהמ"ש קמא.
דעתי היא כי מן המשיב נשקפת מסוכנות שלא ניתן לאיינה על דרך של שחרורו לחלופת מעצר. מסוכנותו של המשיב עולה משילובם של המעשים המיוחסים לו בכתב האישום הנוכחי, ביחד עם עברו הפלילי התעבורתי המכביד. עיון בעברו התעבורתי של המשיב מעלה כי הוא הורשע בעבר במספר לא מבוטל של עבירות תעבורה (27 במספר), ובהן שש הרשעות בעבירות של נהיגה בפסילה. רק לפני זמן לא רב טרם הגשתו של כתב אישום זה, ביום 12.1.12, הורשע המשיב בבית משפט השלום בנצרת, בגין נהיגה בפסילה ונגזרו עליו 75 ימי מאסר בפועל, 7 חודשי מע"ת למשך 3 שנים, כשהתנאי הוא שהעורר לא יעבור עבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה וכן פסילה למשך 30 חודשים, במצטבר לכל פסילה אחרת בתוקף.
במספרם הרב של ההליכים המשפטיים שננקטו נגד המשיב בגין עבירות התעבורה שביצע, בעונשים השונים שהושתו עליו בגין הרשעותיו בעבירות אלו, ואף באפשרות של הפעלת המאסר על-תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו, לא היה די כדי להניאו מלחזור לסורו. כידוע, כדי שיורה בית המשפט על שחרורו של נאשם לחלופת מעצר, עליו להשתכנע, ראשית לכל, כי ניתן לתת אמון בנאשם, שלא ינצל לרעה את שחרורו ויפר את תנאי חלופת המעצר שנקבעו. היכולת ליתן אמון בנאשם תלויה בגורמים שונים וביניהם עברו, התנהגותו במהלך ואחרי האירוע ונסיבותיו הפרטניות של האירוע. (בש"פ 1352/07 פאחל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.2.2007); בש"פ 4574/07 מדינת ישראל נ' אבוקיעאן (לא פורסם, 28.5.2007).
בענייננו מדפוס התנהגותו הסדרתי של המשיב, נהיגה מתמשכת על אף היותו בפסילה, עולה החשש שאין עליו אימת הדין וכי אין ליתן בו את האמון שלא ישוב לסורו ויפר תנאי חלופת המעצר שיקבעו בעניינו (בש"פ 3130/07 בטיטו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.7.2004). עוד אוסיף, כי העובדה שהמשיב מיאן להישמע להוראות שוטר שהורה לו לעצור והמשיך בנהיגה פרועה, תוך נסיעה בניגוד לכיוון התנועה ובלא שציית לתמרורים, עד שלבסוף נעצר, מצביעה בפני עצמה על מסוכנות ו"לא סתם מסוכנות אלא מסוכנות שיש לה השלכה רבתי לענין האפשרות לבטוח במשיב, כאשר על הפרק עומדת האפשרות לשחרורו בחלופת מעצר. מי שאיננו נרתע משוטר העומד בפניו ומסמן לו פיזית בצורה הברורה ביותר לעצור וכי מדוע יירתע מהוראה ערטילאית של בית המשפט המכתיבה לו תנאים כאלה ואחרים", כדברים שנאמרו בבש"פ 9701/06 מדינת ישראל נ. סלים אלסטד (טרם פורסם).
לנוכח חשש זה אין מנוס מהמסקנה שהדרך היחידה לאיין את מסוכנתו של המשיב היא בדרך של מעצר.
אבהיר כי לא נעלמה מעיני העובדה שעל פי הפסיקה, בדרך כלל אין מורים על מעצרו עד תום ההליכים של נאשם שלו בגין עבירות תעבורה ואולם נקבע גם כי כאשר התנהגותו של נאשם מלמדת כי אין ליתן בו אמון וכי הוא יסכן את שלום הציבור, יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים (בש"פ 8495/08 טבאש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.10.2008); בש"פ 6373/09 אבו גאנם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.8.2009)).
כך במקרה שלפני. נוכח דפוס התנהגותו הרצידיביסטי של העורר, ועל רקע העדר המורא שהפגין כלפי רשויות אכיפת החוק עד כה, בהקשר התעבורתי והסיכון הנשקף ממנו לציבור, מצאתי כי החלטתו בית משפט קמא על שחרורו לחלופת מעצר אינה יכולה לעמוד.
אשר על כן, הערר מתקבל ואני מורה על מעצרו של הנאשם עד לסיום ההליכים.
התוצאה הודעה למשיב ולב"כ הצדדים והם קיבלו עותקי ההחלטה.
ניתנה היום, י"ט אב תשע"ב, 07 אוגוסט 2012.