פסק דין
בפני תביעה לפינוי וסילוק יד וכן תביעה כספית לתשלום דמי שימוש ראויים.
התובעת הינה מדינת ישראל – מנהל מקרקעי ישראל (להלן: התובעת) והינה בעלת הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 50 בגוש 12217 מגרש מספר 183 בביר אל מכסור (להלן: החלקה).
אין מחלוקת, כי הנתבע הינו תושב ביר אל מכסור ומתגורר בחלקה מזה שנים רבות עם משפחתו.
בתאריך 25/8/1972 חתם הנתבע על "כתב התחייבות" שזה נוסחו:
"1. אני הח"מ מחמוד עלי סלאח חוג'יראת ת.ז. . . . מבקש בזה להחכיר לי את הקרקע המתוארת מטה שתקרא להלן 'המגרש' לצרכי הקמת בית מגורים לי ולבני משפחתי.
. . . .
2. הנני מפקיד בזה סך 1,500 ל"י (אלף חמש מאות לירות) על חשבון דמי החכירה (ההדגשה במקור – י.ל.) ומתחייב לשלם את היתרה כפי שאדרש באם תאושר בקשה זו.
3. אני מצהיר ומאשר שידוע לי כי הפקדת הסכום הנ"ל אינה מקנה לי זכויות כל שהן במגרש הנ"ל או בכל קרקע שהיא.
4. . . . "
לטענת התובעת, בעת שהנתבע חתם על ההתחייבות לעיל הוא כבר פלש לחלקה.
התובעת הפנתה למספר פניות שנעשו לנתבע בשנים 1988 ו 2005, בהן הוא הוזהר כי אם לא יסדיר את ענייניו מול התובעת הרי שתוגש כנגדו תביעת פינוי.
אקדים את המאוחר ואציין כי טענת הנתבע כי לא קיבל את הפניות לעיל, לא נסתרה.
לאור האמור לעיל ומשום שעד עצם היום הזה לא נחתם עם הנתבע הסכם חכירה, ביקשה התובעת להורות על פינויו.
לעניין דמי השימוש, הסתמכה התובעת על חוות דעתו של שמאי המקרקעין מר גדעון קרול ששם את דמי השימוש הראויים בגין 7 השנים עובר להגשת התביעה על סכום של 144,750 ₪.
בכתב הגנתו, טען הנתבע כי הוא מתגורר בחלקה כבר משנת 1942 – שנת לידתו, ומדובר בחלקה בה התגוררו עוד לפני כן בני משפחתו.
לעניין כתב ההתחייבות לעיל נטען, כי הנתבע סבר כי התשלום בסך 1,500 ל"י ששילם יהווה תשלום ראשון אחרון וסופי להסדרת בעלותו בחלקה.
לעניין דמי השימוש, נטען כי על בית המשפט לקזז מהסכום הנתבע את ההוצאות שהוציא הנתבעת לפיתוח החלקה. אציין, כי הנתבע זנח טענה זו במסגרת תצהירו וסיכומיו.
עוד נטען, כי בסביבות שנת 2000 נערכו הסכמי חכירה בחלקות אחרות בביר אל מכסור בסכומים נמוכים למדי ואי הפנייה אל הנתבע באותם שנים מהווה הפליה ופעולה בחוסר תום לב מצד התובעת.
הנתבע חלק על קביעותיו של שמאי התובעת וביקש להסתמך על חוות דעתו של השמאי מטעמו – מר מטר עומר, שאמד את דמי השימוש לשנים הרלוונטיות (2002-2008) על סכום כולל של 24,479 ₪.