מדינת ישראל נ' חאלדי(עציר)

גזר דין

1. הנאשם הורשע, על-סמך הודאתו בעבירה של תקיפת עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 382א (א) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן : "החוק").

2. על-פי עובדות כתב האישום, ביום 16/2/12, סמוך לשעה 14:30, על רקע סירוב אסירים ובהם הנאשם, באגף 3 בכלא גלבוע, להוראות הפיקוד בכלא בדבר מעבר תא, ניגש קמב"ץ הכלא אריאל לרמן (להלן: "המתלונן") לעזרת הסוהרים במקום ופנה בדברים אל האסירים, בהם הנאשם. במעמד זה, תקף הנאשם את המתלונן בהכותו מכת אגרוף במצחו, תוך גרימת חבלה למתלונן.

טיעוני הצדדים:

3. ב"כ המאשימה מבקש להטיל על הנאשם מאסר בפועל הנע בין 6 עד 12 חודשי מאסר ועונשים נלווים של מאסר מותנה וקנס. לחובת הנאשם 3 הרשעות קודמות בגין 15 עבירות של אלימות קשה, שוד במספר פעמים, עבירות נשק, סמים, רכוש ועוד, וריצה בעבר מספר עונשי מאסר בפועל. המאשימה הגישה גיליון הרשעות קודם של הנאשם, ובכלל זה תצלום המתלונן יחד עם תעודה רפואית. ממסמכים אלו עולה כי המתלונן, שהינו סוהר במקצועו, נחבל במצחו עם חתך שטחי ונפיחות.

ב"כ המאשימה טען לעניין הערך החברתי אשר נפגע בעת ביצוע העבירה, ולדבריו האלימות המופנית כלפי עובדי ציבור מכרסמת באבני היסוד של הדמוקרטיה, מטרתה להרתיע עובדי ציבור מלבצע תפקידם, תופעה חמורה זו מחייבת את בית המשפט לתגובה הולמת וחד משמעית, בין היתר באמצעות הגברת ההרתעה והענישה. לעניין זה הפנה ב"כ המאשימה לפסיקה שעניינה בצורך להרתיע ולמגר העבירות נגד עובדי ציבור.

בנוגע למידת הפגיעה בערך החברתי טוען ב"כ המאשימה, כי מידת הפגיעה הינה גבוהה, עסקינן בתקיפה של ממש אשר גרמה חבלה, אך בשל העובדה כי הנאשם לא ראה לנכון לעבור מתא אחד לאחר. נסיבות ביצוע העבירה והנסיבות האישיות של העושה מלמדות, כי אין מורא החוק מפניו. הנאשם ביצע המעשים כשהוא כבר נמצא מאחורי סורג ובריח כלפי מי שאמונים על אכיפת החוק ועל הסדר בבית הסוהר. מצופה מבית-המשפט ליתן כתף ולהעביר מסר חד משמעי, כי תופעות כגון דא לא יוכלו להישנות וכל הנמצא בין כותלי הכלא ואף מעז לאיים, להרים יד או להכות סוהר, יידע כי הדבר יעלה לו בחירותו. לאור האמור, מבקשת המאשימה מבית המשפט לקבוע העונש הראוי במקרה זה בתוך מתחם הענישה אליו הפנתה, ובכלל זה לצרף עונשים נלווים בדמות מאסר על תנאי וקנס.

4. מנגד טען הסנגור כי בתיקון 113 ניתנה לבית-המשפט האפשרות לבוא כברת דרך ארוכה כלפי מאהן דהוא במסגרת יציאה או חריגה ממתחם ענישה כזה או אחר. בית-המשפט העליון קבע במספר רב של החלטות, כי הענישה הינה יחידנית. הנאשם יליד 1988, בגיל 17 ומחצה נשפט ל-6 שנות מאסר בבית-המשפט המחוזי. לאחר שחרורו ממאסרו המלא, לאחר 90 יום בלבד, נשפט לעוד 6 שנים. בכל הליכי המעצר והמאסר, לא השכיל ולא עבר שום הליך שיקומי והדרך היחידה אותה הכיר הינה עולם הפשע ולחילופין עולם העבריינות. הנאשם מעולם לא זכה לרחמי בית-המשפט, בית-המשפט יודע מה משמעות ענישה כבדת משקל מעין דא לאדם אשר לא הבשיל בגיל הבגרות ורק לאחרונה בחצי שנה האחרונה, החל לשמש כאסיר עבודה, התקדם מדרגת סג"ב לאסיר רגיל ומתעתד במסגרת ההליך הטיפולי בתוך מתקן הכליאה לעבור לאגף נ"ס. אם יתמזל מזלו, אולי יינתנו לו הכלים לא לחזור עוד לפתחו של מתקן הכליאה.

לעניין מתחם הענישה טען הסנגור כי ברוב התיקים, הענישה הינה מאסר מותנה עד חצי שנה עבודות שירות. בפסיקה שהגיש ב"כ המאשימה, אולי בשגגה שכח לציין, כי מדובר בעבירות שבסמכותו של בית-המשפט המחוזי, כששם דובר באדם שלאחר דין ודברים עם פקח בעיריית נצרת, עלה על הרכב ודרסו, שם יוחסה לו עבירה לפי סעיף 333 אשר העונש עליה הינה 14 שנות מאסר.

הנאשם בענייננו, הודה בעובדות כתב האישום, לקח אחריות מלאה על מעשיו ובניגוד מוחלט להצעת עו"ד, בקש להתנצל ולסיים את הויה דה לרוזה ללא שמיעת הוכחות. הנאשם חסך את העדת שמונה עדי התביעה, אשר היו אמורים להיחקר ארוכות בדבר כתב האישום, שכן במהלך התגרה היו מעורבים מספר רב של אסירים. בעקבות התקיפה הושם הנאשם בצינוק למשך כ- 45 ימים. הוא רוסס בגז פלפל, נחבל והוכה עד זוב דם. תלונה בעניין הועברה ליחידה לחקירת סוהרים, אך אין הנאשם עומד על תלונתו עוד. בעבירות של תקיפת סוהרים בניגוד לעבירות של תקיפת שוטרים, לא נזקקת חוו"ד של יאח"ס אולם אם כן היתה, היתה משנה התמונה באורח פלאים.

מאחורי הנאשם מתייצבת משפחתו, באולם נמצא גם מעסיקו של אחיו, אשר מכיר את הנאשם שהיה עובד במקום העבודה שלו כקטין. הם עושים כל שלאל ידם על-מנת לשימו על המסלול, שלא לחזור עוד לפתחו של מתקן הכליאה. הסנגור מבקש מבית-המשפט שישים פעמיו על ענישה הצופה פני עתיד ועל ענישה נלווית, שכן היסוד ההרתעתי של ענישה שכזו משיג את מטרתה, ולראיה מיום האירוע לא נפתחו כנגד הנאשם כל תיקים. הסנגור מוכן בהסכמה להגיש את רשימת המב"דים ודרכו של הנאשם היא לשיקום. בחודש וחצי הקרובים הוא עולה לועדת התאמה לצורך העברתו לועדת נ"ס. תיק פתוח ומתנהל בבית-המשפט מהווה מכשול, וזו סיבה נוספת שבגינה מבקשים לסיים את הפרשייה הזו.

דיון:

5. בהתאם לתיקון 113, סעיף 40ב לחוק, העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו.

מתחם העונש ההולם:

6. בקביעת מתחם הענישה, יש לקחת בחשבון את הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, מידת הפגיעה בו, מדיניות הענישה הנהוגה והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.

7. הערך החברתי שנפגע בתקיפת עובד ציבור הינו שלטון החוק, שלום וביטחון הציבור בכלל והמתלונן בפרט. לעניין זה יאים הדברים שנאמרו בת"פ (שלום-עכו) 27659-11-11 מדינת ישראל נ' חיים בלעיש (23/4/13): "התופעה של נקיטת אלימות פיזית ו/או מילולית כלפי עובדי ציבור, שעה שהם ממלאים את תפקידם כחוק, הפכה לנפוצה במקומותינו. חברה חפצת חיים אינה יכולה להרשות לעצמה פגיעה בשליחיה, עת הם ממלאים את תפקידם. חובה על בתי המשפט להגן על עובדי הציבור מפגיעתם הרעה של אנשים הנזקקים לשירותיהם, ע"י הטלת עונשים מרתיעים".

בית-המשפט שם, הפנה לפסק דינו של כב' השופט ג'ובראן, ברע"פ 5579/10 דוד קריה נ' מדינת ישראל (2/8/10), שם נפסק כי:

"יש להוקיע בחומרה רבה מעשים בהם אדם לוקח את החוק לידיו, לשם פגיעה והעלבה בעובדי ציבור במהלך מילוי תפקידם. מעשים אלו מערערים את המוסכמות הבסיסיות ביותר של החברה הדמוקרטית בה אנו חיים. חברה המכבדת את שלטון החוק ואת זכויותיו של הזולת לא תאפשר פגיעה והעלבה כה קשה של נציגי החוק, וכל פגיעה שכזו צריכה להיתקל בקיר ברזל של אפס סובלנות, על מנת לגדוע אלימות מסוג זה במהירות האפשרית. כאמור אל מול אלימות מילולית שכזו המכרסמת ביסודות חברתנו הדמוקרטית יש לנקוט בענישה מרתיעה. הציבור נותן את מבטחו בעובדי הציבור ונציגי החוק, "וטובת הציבור מחייבת כי יובטח להם שיוכלו למלא את תפקידם ללא מורא וללא פחד ... מתוקפנים ומאיימים. לכן הכרח להטיל ענישה של ממש, גם למען ישמעו וייראו" (ע"פ 500/87

בורוכוב נ' מדינת ישראל ... בתקופה המתאפיינת בגלי אלימות פיזית ומילולית כלפי עובדי ציבור, שומה להגן על השירות הציבורי ועל עובדי הציבור מפני פגיעה בלתי ראויה בכבודם ובמעמדם... על כן בתי המשפט מחויבים להכביד את ידם ולתת עונשים מרתיעים...".

8. מידת הפגיעה בערך המוגן במקרה דנא הוא ברף הבינוני, שכן מעשה התקיפה נעשה בזמן שהמתלונן ביצע את תפקידו כדין בעוד הנאשם נמצא מאחורי סורג ובריח, כך שהראה הוא שאין לו "דין ולא דיין" והוא ממשיך בהתנהגותו הפלילית גם שמצוי במאסר, וגרם בהתנהגותו זו חבלה למתלונן, כך שנזקק לטיפול רפואי כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים שהגיש ב"כ המאשימה, חבלה הנראית לעין גם בתמונות המתלונן שהגישה המאשימה. בעניין זה, איני מוצאת לנכון להתייחס לטענת הסנגור אודות התלונה שהועברה ליחידה לחקירת סוהרים, ובכלל זה לטענתו, כי בעבירות של תקיפת סוהרים בניגוד לעבירות של תקיפת שוטרים, לא נזקקת חוו"ד של יאח"ס אולם אם כן הייתה, הייתה משנה התמונה באורח פלאים, וזאת שעה שהנאשם הודה בעובדות כתב האישום כהוויתן, ואין מקום עוד לטעון "מה היה קורה אילו".