החלטה
בפני ערר על החלטתו של ביהמ"ש לתעבורה ת"א (כב' השופט נהרי) (הלן: "ביהמ"ש קמא"), מיום 28.5.13, המורה לתביעה בפ"מ 218-05-13, לאפשר לב"כ המשיב לצפות בסרט וידאו שמתעד את רגע התרחשותה של תאונה קטלנית שאירעה בכביש 20, סמוך למחלף חולון ומהווה חומר חקירה (להלן: "הסרטון").
תמצית עובדות הרקע
כנגד המשיב מתנהל תיק חקירה בגין חשד לסטייה מנתיב וגרימת מוות ברשלנות בתאונת דרכים קטלנית שאירעה ביום 29.3.13.
התאונה אירעה בנסיבות בהן המשיב פגע אנושות באדם שעמד מחוץ לרכבו בשולי הדרך. כעבור מספר ימים נפטר הנפגע בבית החולים (להלן: "המנוח").
ביום 31.3.13 נפסל רישיונו של המשיב בפסילה מנהלית ע"י קצין משטרה, למשך 60 ימים. לאחר פטירת המנוח, נערך למשיב שימוע נוסף ולאחריו נפסל רישיונו ל- 30 ימים נוספים. בסך הכל נפסל רישיונו של המשיב ל- 90 ימים.
ביום 28.5.13 הגישה ב"כ המשיב בקשה לביטול הפסילה המנהלי. הבקשה נקבעה לדיון בפני בית משפט קמא, אך בפתח הדיון ובטרם נטענו טענות הצדדים לגופן, ביקשה ב"כ המשיב מהתובע לצפות באולם בסרטון המתעד את אירוע התאונה ואת העת הסמוכה להתרחשותה.
ביהמ"ש קמא נעתר לבקשה והורה לתביעה לאפשר את הצפייה בסרטון. החלטה זו היא העומדת לבחינה במסגרת הערר שלפנינו.
נימוקי הערר ותגובת המשיב
עמדת העוררת היא, כי למשיב אין כל זכות קנויה לעיין בחומר החקירה שנאסף נגדו, שהסרטון מהווה חלק אינטגרלי ממנו. לשיטתה, מאחר וזכות העיון בחומר חקירה קמה לנאשם ולסנגורו מכוח הוראת סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, הרי שבשלב בו התיק מצוי בעיצומם של הליכי חקירה, כבענייננו, שיקול הדעת ביחס לשאלה האם לאפשר צפייה בסרטון, אם לאו, נתון בידי המשטרה ובידיה בלבד.
לגופו של עניין, טען ב"כ העוררת, כי המשיב אינו מודה באחריותו לתאונה ובחקירתו מסר מספר גרסאות באשר להשתלשלות העניינים, חלקן סותרות. במצב דברים זה, לגישתו, הצפייה בסרטון עלולה לסכל את המשך החקירה ואף להוליד גרסאות הגנה נוספות, עמן תאלץ המשטרה להתמודד.
ב"כ העוררת התייחס גם לטענת המשיב, ולפיה, במסגרת חקירתו האחרונה במשטרה, ממילא הוצע לו לצפות בסרטון, אלא שבעת הרלוונטית הוא סרב לעשות זאת מחשש שכוחותיו לא יעמדו לו. עמדתו בהקשר זה היתה, כי אמנם הוצע למשיב לצפות בסרטון אך הצעה זו הוצעה כחלק מקו חקירה מסוים שנזנח עם ובשל סירובו של המשיב לשתף פעולה בנקודה הקונקרטית הזאת.
לעומתו, טוענת ב"כ המשיב, שהחלטת ביהמ"ש קמא ניתנה בדין, שכן, הצפייה בסרטון נחוצה לה לצורך הדיון בראיות לכאורה. כמו כן, לשיטתה, העובדה שבמהלך החקירות הוצע למשיב לצפות בסרטון היא הנותנת שאין בצפייה כדי לסכל את החקירה ולחבל בה.
זו אף זו, לגישתה, האמור מתחזק מכך שעובר לישיבה בה סירב ב"כ העוררת לאפשר לה את הצפייה בסרטון, היא הורשתה לעיין בכל חומרי החקירה ובהסתמך על היתר זה אף הגיעה לביהמ"ש עם מחשב נייד שבאמצעותו תכננה לצפות בסרטון.
דיון והכרעה
ההחלטה נשוא הערר שלפני ניתנה במסגרת דיון בבקשה לביטול פסילה מנהלית. דיון בבקשה זו, מעצם טיבו, מצריך התייחסות לשאלת קיומן של ראיות לכאורה, ולכן, לא בכדי קבע ביהמ"ש קמא שהנושא של עיון בחומר הראיות שבדרך כלל שמור לנאשמים, רלוונטי במידת האפשר ובתנאים הנדרשים, גם בענייננו. ההיגיון והשכל הישר מחייבים את המסקנה שבחינת ראיות לכאורה יכולה להיעשות ברצינות הראויה, רק כאשר הצדדים יודעים מהן אותן ראיות לכאורה ויכולים להתייחס אליהן.
ביהמ"ש קמא התייחס בהחלטתו גם לטיעוני הצדדים ולאחר ששקלם, התיר את הצפייה בסרטון תוך שהוא קובע כי התנגדות התביעה לחשוף את הסרטון נומקה בנימוקים כלליים ולא ממוקדים שנשענים על השערות גרידא, ולכן אין בהם כדי להסביר ולהצדיק את הסירוב לאפשר לסנגורית לעיין בסרטון, טרם הטיעון בבקשתה לביטול הפסילה המנהלית.
לאחר בחינת טיעוני הצדדים בערר הגעתי לכלל מסקנה כי החלטת ביהמ"ש קמא בדין יסודה.
קיומו התקין של הליך, כבענייננו, המצריך דיון בראיות לכאורה, מותנה בכך שבידי הצדדים ניתנת ההזדמנות להתייחס ולהתמודד עם אותן הראיות. מכאן שאי חשיפת ראייה המצויה בשלב זה בידי המשטרה מחייבת, למצער, הסבר המניח את הדעת בדבר ההתנגדות לחשיפה והנזק עלול להיגרם כתוצאה ממנה.
החלטת בית המשפט ביחס לחשיפת החומר המבוקש תשקף, כדבר מובן מאליו, את נקודת האיזון שבין צרכי ההגנה לצרכי החקירה. בענייננו, מאחר והצורך של המשיב בסרטון ברור ומובן הרי שעל המבקש היה ליתן טעם ממשי וענייני לסירובו לחשוף את הסרטון.