מדינת ישראל נ' זוארץ

הכרעת דין

כתב האישום:

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות, איומים והחזקת סכין – עבירות על סעיפים 334 + 335(א)(1), 192 ו- 186 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977. על פי עובדות כתב האישום, ביום 25.6.12 בשעה 8:30 לערך, בשוק בנתניה, פצע הנאשם את חי סעדה (להלן: "המתלונן"), בכך שדקר אותו בישבנו פעמיים בסכין וגרם לו לשני חתכים, והכול משום שהמתלונן הנו חברה הנוכחי של ס.כ., שהייתה בעבר חברתו של הנאשם. באותן נסיבות גם איים הנאשם על המתלונן בכך שאמר "איתך עוד לא סיימתי", ונמלט מהמקום. המתלונן פונה באמבולנס לבית החולים ונזקק לטיפול רפואי אשר כלל הרדמה מקומית, סגירת עורקים ותפרים. הוא אושפז בבית החולים מיום 25.6.12 עד 1.7.12 ולמחרת אושפז בשנית למשך יומיים נוספים בשל דימום מפצעיו.

הנאשם כפר במעשים שיוחסו לו וטען כי אמנם שהה בשוק במסגרת עבודתו, בקצביה השייכת לדודו, אך לא ביצע את הדקירה. לדבריו, הבחין במתלונן באותו בוקר במבט חטוף, אך לא על רקע אלים, ללא חילופי דברים ומבלי שהתרחש ביניהם מפגש של ממש. לאור עמדתו זו הובאו בפני מכלול הראיות שנאספו בפרשה, ובראשן עדות המתלונן, אשר מסר כי זיהה את הנאשם בוודאות בזירת האירוע כמי שדקר אותו. ההגנה עשתה כל שניתן על מנת לערער מהימנות גרסה זו, תוך שהתמקדה בעובדה כי בהודעתו הראשונה, אשר נגבתה בסמוך לאחר האירוע, טען המתלונן כי לא הספיק לראות את הדוקר. לאחר שנתתי דעתי למכלול הטענות והראיות שהובאו בהקשר זה מצאתי כי ניתן לתת אמון בגרסה שמסר המתלונן בבית המשפט, ומה גם שלגרסה זו ולטענה כי הנאשם הוא שדקר את המתלונן נמצאו חיזוקים רבים ומשמעותיים ביתר העדויות שנשמעו וכן בהתנהגותו המפלילה של הנאשם עצמו. אשר על כן לא נותר בליבי כל ספק בנוגע לאשמתו של הנאשם במעשים שיוחסו לו ומכאן החלטתי להרשיעו בעבירות המפורטות בכתב האישום. להלן יובאו נימוקיי.

תמצית העובדות והמחלוקות:

אין חולק כי בבוקרו של יום 25.6.12 בשעה 8:00 לערך הגיע המתלונן לאזור השוק בנתניה ולאחר שהחנה את רכבו ויצא לעבר השוק, הבחין בנאשם עומד בצידו השני של הכביש. השניים החליפו מבטים וכל אחד מהם פנה לדרכו - הנאשם למקום עבודתו באטליז שבבעלות דודו (להלן: "האטליז"), והמתלונן לקניותיו בשוק. אין גם חולק כי בשעה 8:30 לערך נדקר המתלונן בעודו עוסק ברכישת ארגז תפוזים באחת הבסטות בשוק. באשר לעצם הדקירה, בנוסף לעדות המתלונן, הוצגו גם הודעותיהם של מספר עובדים ובעלי עסקים סמוכים. כמו כן הוצגו המסמכים הרפואיים ת/2, בהם מתועדות הפגיעות שספג המתלונן והטיפול הרפואי לו נזקק. באשר ללוחות הזמנים, מעבר לאלה המשוערים שמסרו המתלונן ועדי הראייה, קיים תיעוד מדויק בדו"ח הפעולה הממוחשב ת/30, ממנו עולה כי אביו של המתלונן דיווח על הדקירה למוקד המשטרה בשעה 8:35:48, וזאת בעקבות שיחה שקיבל מבנו, בה סיפר לו על כך שנדקר. תיעוד זה מאמת ומאשש את דברי המתלונן לגבי מועד הדקירה.

במקביל, ניתן ללמוד על התנהלות הנאשם מסרטון מצלמות האבטחה של האטליז ת/28. בהעדר ראיות מובהקות, לא ניתן להניח כי קיימת התאמה מוחלטת בין הזמנים המתועדים על גבי הסרטון לבין לוחות הזמנים במציאות, וייתכן כי קיים פער מסוים בין מצלמות האבטחה לבין השעון הרשמי או המשטרתי, אך עיון בסרטון מגלה כי גם אם קיים פער שכזה הרי שמדובר בפער קטן, בטל בשישים לענייננו, המתבטא בשניות או בדקות בודדות. כך למשל, ניתן לראות בסרטון כי בשעה 8:05, דקות ספורות לאחר המפגש עם המתלונן בכניסה לשוק, הגיע הנאשם לאטליז, פתח את הדלת והחל בהכנת האטליז לעבודת היום. בהמשך, בשעה 8:24 יצא מהאטליז כשבידיו שתי שקיות בשר גדולות, אשר אין חולק כי היו מיועדות למסעדת "כרמל", לה נהגו עובדי האטליז לספק מדי בוקר בשר. בשעה 8:33:30, כך על פי מצלמות האבטחה, חזר הנאשם לאטליז, מלווה על ידי עד ההגנה תומר דבוש, כאשר אין חולק כי כניסתם המשותפת לאטליז אירעה זמן קצר לאחר הדקירה.

בהתחשב במכלול נסיבות אלה ניתן לקבוע בוודאות כי המתלונן נדקר במהלך אותן 9 דקות בהן שהה הנאשם מחוץ לאטליז, בין השעות 8:24 ל- 8:33 לערך. עיקר המחלוקת נגע לפיכך בשאלה האם הוכח מעל לכל ספק סביר כי הנאשם, ולא אחר, הוא שדקר את המתלונן. בעוד המתלונן עמד בעדותו על הטענה כי זיהה את הנאשם בוודאות כבר מהרגע הראשון, טוענת ההגנה כי לא ניתן לתת בגרסה זו אמון, בהתחשב בכך שבדקות הראשונות לאחר האירוע, לרבות במהלך גביית הודעתו הראשונה בבית החולים, טען המתלונן בפני כל הנוכחים כי לא הספיק לראות את הדוקר ולעמוד על זהותו. על פי התזה שביקשה ההגנה לקדם, לא הבחין המתלונן בדוקר, ולחלופין הבחין בו בנסיבות אשר לא הביאו לזיהוי וודאי של הדוקר, וסברתו, שהורתה בשלב מאוחר יותר של החקירה, לפיה מדובר היה בנאשם, הנה תולדה של מידע חיצוני שהגיע לידיעת המתלונן בשעות ובימים שלאחר הדקירה, מידע אשר הביא אותו לכדי אמונה מוטעית בכך שהנאשם הוא שדקר אותו. כאמור, לאחר שנתתי דעתי לטענות ההגנה, לא מצאתי בהן ממש, ואין לי כל ספק כי הנאשם הוא שדקר את המתלונן, מהטעמים שיפורטו להלן בהרחבה, ומתוך התייחסות למחלוקות הנ"ל.

עדות המתלונן:

המתלונן הנו בחור צעיר כבן 24, בעל דוכן גלידה בתחנה המרכזית בנתניה, אשר סביב חג הפסח 2012, החל לצאת עם ס.כ., אז קטינה וכיום בת 18 ומספר חודשים, אשר הייתה עד פרק זמן קצר קודם לכן בת זוגו של הנאשם. בסמוך להיכרותו עם ס.כ., שמע ממנה המתלונן את שמו של הנאשם, והיא אף הראתה לו מספר תמונות של הנאשם בדף הפייסבוק – ראו התמונות ת/1 – אך מעבר לכך לא הייתה בין המתלונן לבין הנאשם כל היכרות קודמת ומעולם לא נפגשו או שוחחו ביניהם.

בעדותו בפני תיאר המתלונן את הגעתו לשוק בבוקרו של יום האירוע ואת המפגש האקראי בנאשם, שעמד בצדו השני של הכביש. השניים הביטו זה בזה וכשחצה המתלונן את הכביש על מנת לרכוש סחורה בשוק, התרחק ממנו הנאשם והלך, כך סבור המתלונן בדיעבד, לעבר האטליז. כעבור חצי שעה לערך, בעודו רוכש תפוזים בבסטה פינתית ברחוב זנגוויל, חש לפתע המתלונן מעין דחיפה או מכה בכתף השמאלית, ובעקבותיה שתי דקירות באזור העכוז והירך. המתלונן הסתובב לעבר הדוקר וזיהה את הנאשם, לבוש מכנס קצר וחולצה לבנה, כשהוא אוחז בסכין שחורה, ארוכה וחדה. הנאשם השמיע כלפי המתלונן משפט מאיים בסגנון "אתך עוד לא סיימתי", או משהו מעין זה, ועזב את המקום במהירות, לאותו כיוון אליו הלך בתום מפגשם הראשון באותו בוקר.

בתוך דקות אחדות פונה המתלונן לבית החולים לניאדו ומהתעודות הרפואיות ת/2 עולה כי אושפז במחלקה הכירורגית מיום 25.6.12 עד ליום 1.7.12. בבדיקה שנערכה לו עם הגעתו למחלקה נמצאו באזור העכוז מימין שני פצעים בגודל של 1.5*3 ס"מ בעלי שוליים חלקים וקצבות חדים עם דימום קל. בעקבות זאת בוצעה בגופו של המתלונן אנגיוגרפיה שהדגימה שני אזורי דימום מאחד מענפי העורק הגלוטאלי הימני וכן בוצעה קטטריזציה סופרסלקטיבית עם סגירת עורקים. בעקבות זאת פסק הדימום ולאחר מספר ימי השגחה שוחרר המתלונן מבית החולים ביום 1.7.12. דא עקא, שבערבו של אותו יום התייצב שוב בבית החולים, בשל דימום מאחד הפצעים, ולמחרת אושפז בשנית במחלקה הכירורגית עד ליום 3.7.12, בו שוחרר סופית לאחר שהדימום נפסק.

בהתחשב בהיקף המחלוקת בין הצדדים, התמקדה חקירתו של המתלונן בבית המשפט באופן ובמועד בו זיהה את הנאשם כדוקר. המתלונן מסר כי זיהה את הנאשם באופן מיידי, משהסתובב לאחר הדקירה ומצא עצמו עומד פנים אל פנים מול הנאשם, אשר תווי פניו היו מוכרים לו, אך את שמו לא זכר. בשל כך, בסמוך לאחר שהגיע לבית החולים התקשר אל ס.כ. ושאל אותה לשמו של בן זוגה לשעבר. לאחר שהשיבה לו, שאלה מה קרה אך הוא טען שלא קרה דבר וניתק. ס.כ. לא הניחה לו, התקשרה אליו פעם נוספת, החלה לבכות ודרשה לשמוע מה קרה לו, עד שסיפר לה שהוא נמצא בבית החולים לאחר שנדקר על ידי הנאשם (עמ' 14 ש' 9-16 לפרוטוקול). בינתיים, לא סיפר לאף אחד אחר מי דקר אותו ושב וטען בפני כל מי ששאל אותו כי אינו יודע את זהות הדוקר. כך למשל, כשדיבר לאחר הדקירה עם הסוחר דניאל צרור, אשר מכר לו את התפוזים, כמפורט בהודעתו של צרור ת/20, שהוגשה בהסכמה, טען "שאין לו כלום עם אף אחד". באופן דומה לא סיפר המתלונן דבר על זהות הדוקר לאף אחד מהנוכחים בשוק. הוא התקשר מייד לאביו והזעיק אותו למקום, אך גם כשהגיע האב ושאל אותו לזהות הדוקר טען בפניו כי אינו יודע מי דקר אותו וכי לא הסתכסך עם איש. לדבריו, חשש שאם יגלה את זהות הדוקר לאביו, עלול האב להסתבך משום שיצא לחפש את הדוקר ולנקום בו.

במדיניות דומה נקט המתלונן גם בפתח שיחתו עם סייר המשטרה יצחק בן עטר, אשר הגיע לבית החולים בזמן שהמתלונן טופל בחדר המיון על ידי הצוות הרפואי. בהתאם לכך, במסגרת ההודעה נ/1 שגבה ממנו הסייר ביום האירוע בשעה 9:34 בשורות 2-6 מסר המתלונן את הפרטים הבאים: "בשעה 8:30 בבוקר הלכתי לקניות בשוק, באתי לשקול את התפוזים ואז באו לי מאחורה ודקרו אותי בישבן ולא הספקתי לראות מי זה. הסתובבתי ואז הם ברחו". במענה לשאלות התובעת הסביר המתלונן את בחירתו זו, שלא לשתף את המשטרה בזהות הדוקר, בכך שבליבו התגבשה ההחלטה שלא לערב את המשטרה וליישב הסכסוך בעצמו, על ידי כך שישיב לנאשם כגמולו וינקום בו בכוחו שלו. אקדים את המאוחר ואציין כי על אף שבהמשך החקירה מסר המתלונן במפורש במספר הזדמנויות כי זיהה את הנאשם כדוקר באופן מיידי כבר בזירת האירוע, הרי שלאורך כל אותן הודעות נוספות לא הסביר המתלונן כי בחר בתחילה להסתיר את זהות הדוקר על מנת שיוכל לנקום בו בכוחות עצמו. הסבר זה נמסר לראשונה במפגש ההכנה שנערך למתלונן במשרדי התביעה, ימים אחדים עובר לעדותו בבית המשפט. המתלונן הסביר התנהלותו זו בכך שחשש שאם יגלה את כוונותיו לשוטרים הוא עלול להסתבך, אך משחלף הזמן והגיעה עת מתן העדות התוודה על כך באוזני התובעת, וחזר על הסבריו אלה גם בפני.

מכל מקום, אם נשוב כעת להודעה הראשונה נ/1, הרי שלצד הטענה כי לא הבחין בזהות הדוקר, עלה בכל זאת במהלך גביית ההודעה שמו של הנאשם כחשוד פוטנציאלי. עיון בגוף ההודעה עצמה מקשה להתחקות אחר האופן בו עלה שמו של הנאשם, שכן הוא מוזכר לראשונה דווקא בדברי השוטר בן עטר, אשר שואל את המתלונן בשורה 7 להודעה: "איך אתה יודע שיש מצב שגל זוארץ דקר אותך". על פי האמור בהודעה, השיב המתלונן בשורות 9-13 את התשובה הבאה: "כי הוא החבר לשעבר של... החברה שלי וכל הזמן הוא מטריד אותה ואפילו היא רצתה להגיש תלונה בעבר עליו והיא בסוף לא עשתה את זה בגלל שהיא פחדה שיפגעו בה". מטבע הדברים התבקש המתלונן לספק הסבר להשתלשלות העניינים, כפי שהיא מתועדת ב-נ/1, שהרי לדבריו היה מודע באופן מובהק לזהות הדוקר, אותו ראה במו עיניו, ולכן לא נזקק לכאורה להסברים הנוגעים למערכת היחסים בין הנאשם ל-ס.כ.. במענה לשאלות אלה הסביר המתלונן כי לאחר שסירב למסור לשוטר את זהות הדוקר וטען כי לא ראה אותו, שוחחו עמו השוטר ואביו, כל אחד בתורו, והסבירו לו שלא כדאי לו להרוס את חייו וכי עדיף יהיה שיאפשר למשטרה לטפל בעניינים, ועל כן החליט בסופו של דבר לציין את שמו של הנאשם (ראו עמ' 9 ש' 23-27, עמ' 14 ש' 22-30, עמ' 15 ש' 11-19 לפרוטוקול).

תשובה זו לא הניחה כמובן את דעתה של הסנגורית המלומדת והיא הקשתה על המתלונן והפנתה אותו לכך שעל פי האמור בהודעתו נ/1, גם לאחר אותה "שיחת עידוד" עם האב ועם השוטר לא מסר גרסה ברורה לפיה הנאשם הוא זה שדקר אותו, אלא רק העלה את האפשרות כי הנאשם דקר אותו על רקע מערכת היחסים בין הנאשם לבין ס.כ.. עם טענה זו התקשה יותר המתלונן להתמודד והסביר כי אינו זוכר בוודאות כיצד הציג את הדברים באוזני השוטר בן עטר ובאיזה אופן תועדו על ידי השוטר, וזאת על רקע העובדה ששוחח עמו תוך כדי קבלת הטיפול הרפואי, כשהוא מטושטש ומבולבל וכשגבו מופנה אל השוטר (עמ' 15 ש' 9, ש' 26-28, עמ' 16 ש' 3-6).

כאן המקום לציין כי בכל שיחותיו האחרות של המתלונן עם אנשי המשטרה, לאחר ההודעה הראשונית נ/1, מסר המתלונן כי זיהה בוודאות את הנאשם כבר בזירת האירוע כמי שדקר אותו. תיעוד ראשון של אמרה מעין זו בפני איש מרות מופיעה במזכר ת/21, בו תיעדה החוקרת מוריה יארושבסקי שיחה טלפונית שקיימה עם המתלונן ביום 27.6.12, יומיים לאחר האירוע. במזכר כותבת החוקרת, בין היתר: "שאלתי אותו איך הוא בטוח שמי שדקר אותו הוא גל זוארץ, אמר שהוא ראה אותו בורח איך שהסתובב...". מהנוסח הנ"ל עולה לכאורה כי עוד קודם לכן הבהיר המתלונן כי הוא משוכנע בזהות הדוקר, אך בהיעדר תיעוד מדויק נוסף לא ניתן לקבוע מתי ובפני מי עשה כן. בהמשך אותו מזכר מציינת החוקרת כי שאלה את המתלונן מדוע לא סיפר זאת לשוטר שגבה ממנו עדות והוא טען "שכן אמר לו את זה, וחוץ מזה היה קצת מעורפל ומלא בדם", וזאת בדומה להסבר שמסר גם בעדותו בפני לאותה תמיהה.

בחלוף יממה נוספת, בתאריך 28.6.12, בשעה 16:00 לערך מסר המתלונן בבית החולים את הודעתו השנייה נ/2, בה מסר תיאור מפורט של האירוע, כפי שתואר בהמשך גם בעדותו בבית המשפט ופורט לעיל בהרחבה. כשנשאל גם הפעם מדוע מסר לשוטר בן עטר שהוא רק חושד בנאשם, השיב "אני בטוח שזה גל ורק הייתי קצת מטושטש ולכן אמרתי שאני חושד בו" (נ/2 ש' 12-13). הודעות מפורטות נוספות נגבו מהמתלונן ביום 3.7.12 (נ/3) ו- 6.7.12 (נ/4) וגם בהן הבהיר המתלונן כי זיהה את הנאשם בוודאות על פי תווי פניו, ראה אותו מתרחק ממנו לאחר הדקירה כשהסכין בידו ושמע אותו מאיים עליו "איתך עוד לא סיימתי". במסגרת נ/4 בשורות 16-21 התבקש להסביר פעם נוספת מדוע מסר תחילה לסייר בן עטר שאינו יודע מי דקר אותו ושהוא רק חושד בנאשם, והשיב "אני הייתי בטוח שכן אמרתי לו שראיתי. אני לא זוכר בכלל מה אמרתי לשוטר, הוא דיבר איתי תוך כדי שהרופאים תופרים אותי ומטפלים בי ושאל שאלות. אני באמת לא יודע מה אמרתי לו, הייתי מטושטש והייתי בטוח שכן אמרתי לו שזה גל. אני גם חושב שעשו לי איזה הרדמה עם חומר מרגיע, אני לא יודע מה בדיוק הלך שם באותו זמן שדיברתי עם השוטר".

כזכור, טענתה המרכזית של ההגנה, הנסמכת על פשוטם של הדברים שתועדו ב-נ/1 מפי המתלונן, הנה כי המתלונן לא הצליח לעמוד על זהותו של הדוקר במהלך האירוע עצמו וכי רק בדיעבד, ועל יסוד מידע שהתקבל בידיו לאחר האירוע, הגיע לכדי מסקנה לפיה הנאשם הוא שדקר אותו, ויתכן כי בהתאם לכך אף התגבש במוחו זיכרון מוטעה בו "נשתלה" דמותו של הנאשם כמי שביצע את הדקירה. על מנת לקדם אפשרות זו חקרה ב"כ הנאשם את המתלונן בהרחבה לגבי כל אותם פרטי מידע אשר הגיעו לידיעתו ב-72 השעות שחלפו בין ההודעה נ/1 להודעה נ/2. במסגרת זו אישר המתלונן כי עובר לדקירה לא ידע כלל שהנאשם עובד בשוק, היכן הוא עובד ומה מקצועו. עוד אישר כי לבית החולים הגיעו בסמוך לאחר הגעתו גם אמה וסבתה של ס.כ., העובדות בבית החולים, ובהמשך גם ס.כ. עצמה, ששבה וביקרה אצלו מידי יום, כמו גם חברים אחרים ובני משפחה. במהלך השיחות שקיים עם חברתו סיפרה לו על כך שהנאשם איים בעבר לדקור כל מי שיצא איתה, ביחד עיינו שוב בתמונות הנאשם בפייסבוק וקראו הודעה שפרסם הנאשם ביום שקדם לדקירה ולפיה "עכשיו זה רק מתחיל, והמבין יבין", הודעה אותה פירשו כמרמזת על העתיד לבוא. עוד סיפרה לו ס.כ. על כך שאמו של הנאשם הגיעה אליה למחרת הדקירה וביקשה שלא יתלוננו נגד הנאשם. כמו כן, שמע מאמו שדודתו של הנאשם התקשרה לבקש סליחה ומסרה כי הם אינם מצליחים לאתרו. יובהר כי את כל פרטי המידע האלה מסר המתלונן במסגרת הודעותיו נ/2 עד נ/4, על מנת לחזק ולבסס טענתו כי הנאשם הוא שדקר אותו.

על יסוד כל אלה סיכמה הסנגורית המלומדת את עמדת ההגנה ופנתה אל המתלונן בדברים הבאים: "אני לא חושבת שאתה משקר בכוונה. אני חושבת שראית אותו בבוקר באותו בוקר, באופן אקראי, אחר כך עברת אירוע מאוד קשה של דקירה, לא ראית, היית מבולבל דקרו אותך מאחור, הגעת לבית החולים, מסרת גירסה ראשונה שהיא הכי אמיתית ונקיה ואחרי זה שכבת 3 ימים בבית חולים בלי שדיברה איתך המשטרה, ראית דברים בפייסבוק, שמעת אנשים, שמעת חלקי שמועות לגבי איפה הוא נמצא ואיפה הוא עובד והדברים פשוט התחברו לך בצורה טבעית אבל אתה עשית את החיבור".