מדינת ישראל נ' ואזנה(עציר)

החלטה

הערר מופנה כלפי החלטת בימ"ש השלום, כב' השופט א. באומגרט, לשחרר את המשיב שלא לחלופת מעצר אלא תוך דחיית בקשת המעצר מהעדר עילה, והוא שוחרר בתנאים של ערבויות להבטחת התיצבותו להמשך ההליך.

הוגשה בקשת מעצר עד תום ההליכים לאחר שכנגד המשיב תלוי כתב אישום וענינו עבירות פריצה לרכב בכוונה לגנוב וגניבה מרכב, ארוע מיום 17.10.09, והתפרצות למקום מגורים, גניבה ותקיפה סתם, וכן איומים.

בקשת המעצר עד תום ההליכים, עפ"י העילות הנקובות בה, ולפי הפסיקה הרלוונטית, מתמקדת מטבע הדברים באישום השני, ושם נטען כי הוא התפרץ ביום 11.1.10 לבית מגורים של המתלוננת, גנב משם תכשיטים, וכאשר המתלוננת הפתיעה אותו בשובה הביתה, דחף אותה לאחור ונמלט מהדירה, אותר ונעצר לאחר כשבועיים ויותר.

לאחר שנעצר, בתא, בשיחה מוקלטת עם עציר אחר, איים על המתלוננת בכך שכאשר ישתחרר יגרום נזק לביתה וכן למתלוננת עצמה ויפגע בגופה, ומעבר לכך לאחר מס' ימים במעצר כאשר אימו סירבה לדרישתו הטלפונית להביא לו ביגוד למעצר, איים גם עליה באמצעות שוטר, כשאמר לשוטר שכשהוא ייצא ממעצר אזי אימו "היא מתה".

בהחלטת בימ"ש השלום נפלה שגגה ברורה בקביעה שאין מתקיימת עילת מעצר, משום שבין אם ההתפרצות והגניבה, כעבירת רכוש, לבד או במצטבר עם העבירה המיוחסת הקודמת בנושא הרכב, מקימה או לא מקימה עילת מעצר, הרי, אין ספק שתקיפת המתלוננת והאיומים עליה ועל אימו בהיותו במעצר יכולים ליצור עילת מעצר, והדברים ברורים.

בהחלטה נאמר גם כי ספק אם הדברים שנאמרו לעצור אחר מהווים עבירת איומים כנדרש בחוק, וגם בענין זה ניתן להסיר הספק, שכן פסיקה עניפה בנושא קובעת חד משמעית שאיום המושמע בנוכחות אדם אחר מלבד המאויים, גם הוא יכול להוות איום, והייתכן ספק שכאשר שומע האיום הינו שוטר במשטרה, יש סיכוי סביר ביותר שהמאויים, במקרה זה האם, תשמע ותדע ללא דיחוי על האיום ואופיו? גם מהיבט זה ברור שקיימת עילת מעצר אפשרית.

ניתן היה להסתפק בדברים אלה כדי שהערר יתקבל במובן זה שבימ"ש השלום יצטרך לשוב ולדון בבקשת המעצר לגופה, ולשקול את השיקולים הרלוונטיים, להבדיל מקביעה שלפיה אין עילת מעצר, שאז לא מתקיים דיון בפרמטרים של חלופה אפשרית, על רקע המסוכנות וכיוצא בכך, וביהמ"ש רק נדרש לקבוע תנאים להבטחת התיצבות.

אולם – מעבר לכך – ולגוף הדברים, אני חש צורך להעיר ולהנחות את ביהמ"ש שידון בדבר, שנסיבות עבירת האיומים כלפי המתלוננת, מראה שמדובר על צעיר, שלמרות העדר עבר פלילי, מפתח דפוס מסוכן ושלא ניתן להקל בכך ראש.

אין מדובר באדם שברגע של כעס פלט אמירה מאיימת במהלך ריב, אלא בעצור, אשר נתפס בכף לכאורה בעבירת רכוש, ולאחר שלא היסס לדחוף את המתלוננת כדי להימלט, יושב בתא המעצר ומספר לצד שלישי, שאין לו כל קשר למתלוננת, שלאחר שישוחרר הוא מתכוון להתנכל לה, ולנקום בה על "חטאיה" כלפיו, כאילו התהפכו סדרי עולם, והוא חפץ להזיק לה ולרכושה כנראה על כך שבעקיפין גרמה למעצרו כשהקדימה לשוב לביתה ונתקלה בו כשהוא גונב את רכושה.

אלמנט זה של מסוכנות צריך יהיה להיבחן ולהישקל אם וכאשר ביהמ"ש ישקול בדעתו אפשרות שחרור בחלופה תחת מעצר של ממש, כפי המבוקש בבקשת המעצר עד תום ההליכים.

יש להניח שבימ"ש השלום, לנוכח העבר הנקי וגילו הצעיר של המשיב ירצה להסתייע בתסקיר של שירות המבחן, ועל מנת שלא לאבד זמן במישור זה, כבר כעת, ובמקביל לקבלת הערר והשבת הדיון לערכאה הדיונית, אורה על הכנתו והגשתו של תסקיר זה לבימ"ש השלום, בהקדם הניתן, ועד למועד שייקבע לדיון בבקשת המעצר עד תום ההליכים.

עם זאת, מובהר, שאין בכך לגרוע משיקול הדעת של כב' המותב שידון בענין בבימ"ש השלום, וככל שתוצע בפניו חלופה שתיראה לו אף קודם לקבלת תסקיר, אין מניעה, אם החלופה תתקבל על דעתו, שהוא יורה על שחרור בתנאים שיראה לקבוע, ואין בהחלטתי זו לקבוע מסמרות בנדון.

מאחר שקיימת עילת מעצר ביסוד הבקשה, שלא כפי שקבע בימ"ש השלום, הריני מבטל את החלטתו, מקבל את ערר המדינה, והדיון יוחזר לבימ"ש השלום שיחליט כטוב בעיניו.

המשיב יהיה עצור עד החלטה אחרת.

יש להחזיר התיק לבימ"ש השלום לקביעת דיון, ולשגר העתק לשירות המבחן למבוגרים לצורך הכנת תסקיר מעצר כאמור לעיל.

ניתנה והודעה היום כ"א שבט תש"ע, 05/02/2010 במעמד הנוכחים.

אריאל ואגו, שופט

הוקלד על ידי: עדנה הרוש