מדינת ישראל נ' הברי

החלטה

1.בפני בקשתו של מר דב עילם (בשמו ובשם רעייתו). לפיה עותר בפני בימ"ש זה, לתשלום שארית נזקי הרכוש, אשר נגרמו לו, בגין התאונה נשוא ההליך אשר בפני.

לשם ייעול הדיון, וקודם לבירור סוגיית מעמדו של הפונה, מצאתי לנכון לאפשר למר עילם לשאת דבריו בפני ביהמ"ש.

תמציתם:

א.לדבריו הוא ורעייתו הינם בעלי רכב טויוטה מספר 32-442-56, בו נהגה בתם – הגב' רני גרינברג (להלן "המבקשים").

רכב זה ניזוק בתאונה אשר בגינה הודה הנאשם והורשע.

ב.המבקשים פוצו ע"י חב' הביטוח. לא הוצגה בפני קבלה בגין הסכום אשר התקבל בפועל.

ג.המבקשים טוענים כי שמאי מטעם חב' הביטוח העריך הנזק מתחת לשוויו האמיתי (7%).

המבקשים מגישים חוות דעת שמאי מטעמם (לטענתם אובייקטיבי...) המדבר על 14% ירידת ערך.

כמו כן, מבקשים פיצוי בגין השתתפות עצמית, תשלום לשמאי ואובדן הנחת "העדר תביעות" – סה"כ מתבקש סכום של 11,151 ₪.

2.המדינה לא הצטרפה למבקשים ואף ביקשה:"להשאיר זאת לגורמים המוסמכים הבקיאים בתחום... בכל מה שקשור לתחום הנזיקי, אין לנו מיומנות ולא את המקצועיות. אנו משאירים זאת לשיקול הדעת".

3.הצדק עם עו"ד נאורי, הטוען בשם הנאשם ובשם הסנגוריה הציבורית, כי לנאשם זכות מוקנית בחוק שההליך נגדו ינוהל באופן קוהרנטי, ע"י גורם אחד בלבד ואין חריגים לכך. ראה הוראות סעיפים 11,12 לחוק סדר הדין הפלילי.

מפנה הסנגור לחוק זכויות נפגעי עבירה תשס"א 2001, בו תחם המחוקק זכויותיהם של נפגעי העבירה באופן ממצה. אף עפ"י החוק הנ"ל – אין לנפגע העבירה זכות עמידה נפרדת.

בנוסף – ראה רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, הקובע באופן חד משמעי כי חוק זכויות נפגעי עבירה אינו הופך את הנפגע לבעל דין בהליך פלילי.

זאת ועוד,

תחולתו של חוק זכויות נפגעי עבירה תשס"א 2001, הוחרגה באופן שלא יחול על נפגעי תאונות דרכים כגון זו הנדונה בפני.

עניין זה עומד במבחני סבירות והגיון. בפני בימ"ש לתעבורה נדונות אלפי תאונות, בהם עשרות אלפי נפגעים. לא יעלה על הדעת כי כל החלטה בעניינם, תהיה כפופה ליישומן של כל ההנחיות בחוק זכויות נפגעי עבירה תשס"א 2001.

הכפפה כנ"ל, תביא לשיתוקם המיידי של בתי המשפט לתעבורה ולקביעת דיונים ביומני השופטים, לעשר השנים הבאות, אם לא למעלה מכך...

לגופה של הדרישה לפיצוי:

פיצוי מכוח סעיף 77 לחוק העונשין – התשל"ז 1977: כב' השופט קדמי בספרו על סדר הדין בפלילים, חלק שני, עמ' 1761 כותב – "המגמה היא, שלא לפסוק פיצויים כדרך שיגרה, אלא להותיר עניין זה לדיון במישור האזרחי".