הכרעת דין
העבירה המיוחסת לנאשמת בכתב האישום היא כי ביום 13.3.12 נהגה את רכבה ועשתה שימוש בטלפון נייד, שלא באמצעות דיבורית, עבירה בניגוד לתקנה 28(ב) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961.
הנאשמת כפרה בעבירה המיוחסת לה וביום 29.5.13 שמעתי ראיות הצדדים.
לאחר ששמעתי את העדים והתרשמתי מהם, שקלתי את טענות הצדדים ושבתי ועיינתי בחומר שהוגש, השתכנעתי כי המאשימה עמדה בנטל השיכנוע כנדרש במשפט פלילי להוכחת העבירה המיוחסת לנאשמת בכתב האישום וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.
עדי התביעה, ברוך שמואל ומרדכי יולס, העידו בפניי בצורה ברורה ועקבית לדברים שנרשמו בדוח, לפיהם הבחינו בנאשמת מגיעה בדרך מולם, כאשר הם עומדים לצד הדרך, והבחינו בבירור כי החזיקה טלפון נייד בידה השמאלית.
לא מצאתי בדברי הנאשמת דבר שיש בו כדי להטיל דופי כלשהו במהימנות עדותם של עדי התביעה.
ההיפך הוא הנכון, לאור התרשמות ישירה מעדות הנאשמת, אני דוחה את גרסתה ומעדיף את גרסת השוטרים על פניה.
הנאשמת העלתה מספר טענות, אשר לדעתי רק פוגמות באמינותה. ראשית טענה הנאשמת כי רכבה בעל חלונות כהים כך שלא ניתן היה לראות את העבירה. בעניין זה הציגה הנאשמת פרוספקט של יבואן הרכב שם נרשם כי לרכב חלונות כהים. יחד עם זאת, מתחת לרישום מופיע תצלום הרכב ובו חלונות בהירים.
הגדרת חלונות כ"כהים", אינה אחידה. קיימים חלונות בדרגות שונות של בהירות ולא כל חלון המוגדר בידי היבואן כ"כהה" אינו מאפשר להבחין בנעשה בתוך הרכב. לפיכך, אין כל מניעה כי ברכב בעל חלונות כהים ניתן יהיה להבחין במעשי הנהג דרך חלון הצד. אולם חשוב מכך, במקרה דנן עמדו השוטרים לצד הדרך כאשר רכבה של המבקשת מתקדם לעברם. מתיאור המקרה עולה כי השוטרים הבחינו בעבירה דרך החלון הקדמי, שאין חולק כי הינו בהיר באופן המאפשר להבחין בעבירה.
טענה נוספת בפי הנאשמת הייתה כי השוטרים הגיעו מאחוריה וכי רכבה "גבוה" לכן לא יכולים היו להבחין בעבירה. השוטרים הסבירו כי אמנם עצרו את הנאשמת לאחר שנסעו מאחוריה, אולם הבחינו בעבירה כאשר עמדו לצד הדרך. סבורני כי דווקא טענה זו בדבר רכב גבוה, פוגעת באמינות הנאשמת. המדובר ברכב הגבוה במספר ס"מ מרכב פרטי רגיל, ואין כל בעייה להבחין בעבירה המתבצעת בו. סבורני כי טענה זו, בדומה לטענה בדבר חלונות כהים, לא באה אלא לצרכי משפט כטענה נגד השוטרים, ולא כטענה אמיתית וכנה מפי הנאשמת.
אולם מעבר לכל האמור לעיל, לא מצאתי מקום לתת אמון בגרסתה הבסיסית של הנאשמת לפיה רק הביטה בטלפון מבלי לגעת בו. בעניין זה סתרה הנאשמת את עצמה יותר מפעם אחת. ראשית טענה כי אינה זוכרת באיזה טלפון מדובר, ורק לאחר שב"כ המאשימה תהה בפניה כיצד ניתן להבחין בשעה מבלי לגעת במסך, נזכרה לפתע כי מדובר היה בטלפון "ישן מאד". כמו כן סתרה הנאשמת את עצמה בעניין מקום הימצאו של הטלפון כאשר תחילה העידה כי הטלפון היה מונח על הכיסא לידה, ובהמשך טענה כי היה מונח "בין הכיסאות יש מקום לבקבוק, שם היה מונח הטלפון".
התרשמתי כי הנאשמת מתאימה את גרסתה לצרכי הרגע, משנה גרסאות ומעלה טענות שווא, כך שלא ניתן לתת בה אמון בכל הנוגע למקרה דנן.
מעבר לאמור לעיל יוער כי על פי רישום השוטרים תגובתה הראשונית של הנאשמת הייתה "אני רק החזקתי אותו ביד וראיתי את השעה, רציתי לדבר עם הרופא". הנאשמת לא טענה בפני השוטרים כי הדברים לא נאמרו על ידה ואף בחקירה הנגדית כאשר נשאלה על כך לא הכחישה כי אמרה את הדברים, אלא בחרה לתת תשובה עקיפה "אני לא החזקתי מכשיר, הסתכלתי על המכשיר".
יובהר כי על פי תקנה 28(ב)(1) לתקנות התעבורה קובעת:
בעת שהרכב בתנועה, הנוהג ברכב –
(א)לא יאחז בטלפון קבוע או נייד...
מכאן כי מרגע שקבעתי שאני מעדיף את גרסת השוטרים וקובע כי הנאשמת החזיקה את הטלפון בידה בעת הנהיגה, אין זה רלוונטי כלל אם החזיקה אותו למטרת שיחה, למטרת בדיקת השעה, או לכל מטרה אחרת.
לאור האמור לעיל, שוכנעתי מעל לכל ספק סביר, כי הנאשמת ביצעה את העבירה המיוחסת לה בכתב האישום ולפיכך, הנני מוצא אותה אשמה בביצועה.
הנאשמת הגישה הודעה כי לא תוכל להתייצב היום לדיון עקב מחלה והסכימה כי הכרעת הדין תינתן בהיעדר התייצבותה מצידה. התיק נקבע, אפוא לטיעון לעונש ליום 6.11 בשעה 14:00.
אם לא תתייצב הנאשמת במועד זה, ייגזר דינה שלא בפניה. הנאשמת רשאית לשלוח טיעון בכתב לעניין העונש, או לפנות למאשימה בנסיון להסדר בדבר העונש בתיק זה.