החלטה
הרקע העובדתי
נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו הפרת צו פיקוח לפי סעיף 22(א) לחוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, תשס"ו - 2006 (להלן: "חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין"), וכן מספר עבירות של מעשים מגונים לפי סעיף 348 (א) בנסיבות 345 (א) (3) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.
אין חולק כי הנאשם הורשע בעבר בביצוע עבירות מין נגד קטינים, וכי רק ביום 6.9.11 ניתן נגדו צו פיקוח למשך 5 שנים, בהתאם לחוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, לבל ייצור קשר או יתחבר עם קטינים, לצד הרחקה מבתי ספר, מתנ"סים וכיוצא באלה מקומות כינוס של קטינים; בפרט הורחק הנאשם מגן ציבורי הסמוך לביתו (להלן: "צו הפיקוח" ו - "הגן הציבורי").
ביום 6.4.12 ובסמוך לו הפר הנאשם - גם על כך אין מחלוקת בין הצדדים - את צו הפיקוח, עת התחבר והתרועע עם קטינים בגן הציבורי.
הקראה נקבעה בפני ליום 14.6.12. הנאשם הודה, איפוא, בתשובתו להקראה, בעבירה של הפרת צו הפיקוח, אולם כפר מכל וכל בביצוע מעשים מגונים. ההגנה ביקשה כי הנאשם יודה בפני מותב זה בעבירת הפרת צו הפיקוח, כאשר מיד לאחר מכן תופרד שאלת ביצוע המעשים מגונים, וזו תידון בפני מותב אחר, שיהא סומא לעברו הפלילי של הנאשם ביחס לעבירות מין נגד קטינות, ולהודייתו הנוכחית בעבירה של הפרת צו הפיקוח. ישיבת ההקראה נחתמה בהחלטה לפיה ההגנה תתמוך בקשתה בפסיקה, ואילו התביעה, שדומה כי הופתעה ממהלך זה של ההגנה, תוכל להגיב, בכתב, למבוקש.
ההגנה הסתפקה בהגשת "הודעה" לאקונית לבית המשפט, בת מספר שורות, ובמסגרתה דיברה גבוהה-גבוהה, וקצרה-קצרה, בזכות להליך הוגן כזכות חוקתית. התביעה, מאידך גיסא, הגישה תגובה יסודית, המונה רשימה ארוכה של נימוקים, לפיהם אין לקבל את בקשת הנאשם.
הכרעה: הנסיבות המיוחדות מחייבות פיצול האישומים
לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בטיעוניהם בכתב, החלטתי לקבל את בקשת הנאשם.
הגם שהצדדים קראו לבקשה בשמות משמות שונים ("בקשה להפרדת עבירות", כך התביעה, או "הפרדת הוראות החיקוק ושמיעת העבירות האחרות בפני מותב אחר", לשיטת ההגנה), מן הראוי לקרוא לילד בשמו, ולהבהיר כי מדובר, לדעתי, בבקשה להפרדת אישומים.
התביעה גורסת כי מדובר באישום אחד בן שתי עבירות, וכי אין הליך של פיצול עבירות, אולם אין בידי, בכל הכבוד, לקבל גישה זו. אישום מציג פרשה המהווה יחידת אירוע עצמאית (יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני, א', מהד' 2009, להלן - "קדמי"; שם, בעמ' 911). התביעה בחרה לראות את הפרת הצו ואת המעשים המגונים כמקשה אחת, וכאישום איחד, אולם אין הדבר בבחינת "כזה ראה וקדש". איני מקבל את טענת המדינה לפיה אין דרך מעשית להפריד בין ההפרה עצמה לבין המעשים המגונים, וכי הללו שלובים זה בזה. אדרבא: ההפרדה בין עצם הכניסה לגן הציבורי ולהפרת צו הפיקוח, ולבין המעשים המגונים המיוחסים לנאשם היא מלאכה פשוטה ביותר, כפי שהדבר אף נעשה בפועל, על ידי המדינה עצמה, בכתב האישום (ראו סעיפים 1, 2 ו 3 א-ד לכתב האישום, לעומת סעיפים 3 ה' ואילך).הנה כי כן, את מה שהמדינה רואה כשתי עבירות שונות, לשיטתה - תאומות סיאמיות שאינן ניתנות להפרדה במסגרת אישום, ניתן גם ניתן להפריד, בניתוח לא מסובך, לשני אישומים נפרדים.
לאחר שקבענו כי אין מניעה מעשית או עובדתית להפריד בין האישומים, נשאלת השאלה הבאה: היש סיבה או טעם לעשות כן, חרף המחיר הברור שגובה ההפרדה, מבחינת יעילות הדיון? אני סבור כי התשובה חיובית, כמובהר להלן.
המלומד קדמי קובע בספרו, כי הכלל הוא שאין להפריד אישומים, אלא אם מביא הדבר לפגיעה בהגנתו של הנאשם. הדוגמא הראשונה, המובהקת, לפגיעה כאמור, אליבא דקדמי, עלולה להיות בחשיפת אופיו השלילי של הנאשם, או ביצירת משפט קדום לגבי הנאשם (לעיל, בעמ' 944, וראו ה"ש 122 ו - 123 דשם). אלה הן בדיוק הפגיעות אליהן חשוף הנאשם במקרה דנא, לו יתברר כתב האישום בנוסחו המקורי, על שני נדבכיו.
ודוק: מי שהורשע, אך לאחרונה, בביצוע עבירות מין בקטינים או קטינות, והוא מודה בהפרת צו פיקוח, בעצם כניסה לגן ציבורי ואפילו בעצם יצירת קשר אסור עם קטינים, מתקשה להאמין כי שופט, בשר ודם, יוכל לבחון את שאלת ביצוע העבירות החמורות של ביצוע מעשים מגונים, ביודעו מי הוא הנאשם הניצב בפניו, ומה עולל ובמה הורשע זה לא מכבר. רק למשל: אם יקנן הספק בליבו של השופט - כך מהרהר וחושש הנאשם - היישמר דיו מלמלא חלל זה, אפילו שלא במודע, בעברו של הנאשם ובהודייתו העכשווית בהפרת צו הפיקוח? ואף זאת, ואולי בעיקר זאת: בנסיבות המיוחדות של תיק זה טורדת את מנוחתו של השופט השאלה - שאינה מהווה יסוד מעבירת ביצוע המעשים המגונים - מה היה לנאשם ללכת לגינה ציבורית האסורה עליו? לשם מה הלך הנאשם אצל הקטינים, בגן הציבורי, כאשר הוא יודע גם יודע כי בכך הוא מפר ברגל גסה את צו הפיקוח, ועובר עבירה פלילית?רוצה לומר: השופט אשר מודע לתמונה הכללית, קרי - לעבר הפלילי, מאותו הסוג ממש, בעבירות מין נגד קטינים, ולהפרת צו הפיקוח, יתקשה לשמוע את הראיות שיובאו לפניו, ואת קולן שלהן בלבד, מבלי שברקע (In the back of the judge's mind) יהדהדו ללא הרף הקולות המטרידים הללו.
הלכה למעשה, מצב הדברים העובדתי המתואר לעיל אף הופך את נטל הראיה, דה פקטו, כאשר - מי שיודע על העבר הפלילי ועל הפרת צו הפיקוח - מיד תובע תשובה מן הנאשם: מה היה לך, הנאשם, לחפש בגן הציבורי, האסור עליך? הדברים אינן נאמרים בעלמא או באופן תיאורטי. ראו תשובות הסנגור לשאלות בית המשפט בעמ' 5 לפרוטוקול ישיבת יום 14.6.12, בשו' 10 ואילך. הואיל והדין אינו מכיר בהפיכת נטל כאמור, גם לא ביחס לנאשם המודה שהפר צו פיקוח על פי החוק להגנה על הציבור מפני עברייני מין, מן הראוי, בנסיבות מקרה חריג זה - לקבל את בקשת ההגנה, ולפצל את האישומים נושא כתב האישום.
הדברים אינן נאמרים בעלמא או באופן תיאורטי. ראו תשובות הסנגור לשאלות בית המשפט בעמ' 5 לפרוטוקול ישיבת יום 14.6.12, בשו' 10 ואילך.
לא זו אף זאת. אני מוצא להטעים גם לצרכי ערעור, שלמעשה לא קיים במקרה דנא, אלא בערעור על פסק הדין - ראו קדמי, בעמ' 944, ה"ש 121., כי הבקשה דנא איננה בקשת לפסלות שופט, ולו מן הטעם כי היתה בוודאי מוגשת לכל שופט שבפניו היה מונח כתב האישום, בנוסחו זה. אולם, גם שימוש במבחנים הלקוחים מדיני הפסלות, ולו בהשאלה או על דרך ההיקש, מביאים לאותה התוצאה, מפאת השמירה על מראית פני הצדק כלפי הנאשם.ראו, בשינויים המחויבים כאמור, את ההלכות המדברות על מראית פני הצדק: ע"פ 6752/97 פרידן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (5) 329, 335; את חוות דעתו של כב' השופט ד"ר דנציגר ברע"ב 10349/08 מדינת ישראל נ' גנאמה ואח', בסעיפים 6-14 דשם (פורסם במאגרי המידע); ואת ספרו של ד"ר יגאל מרזל, דיני פסלות שופט, הוצאת לשכת עורכי הדין 2006, בעמ' 300.
גם לצרכי ערעור, שלמעשה לא קיים במקרה דנא, אלא בערעור על פסק הדין - ראו קדמי, בעמ' 944, ה"ש 121.
טרם חתימה אתייחס בקצרה לטענות המדינה, הן מטעמי נימוס והן בכדי לעשות מלאכתי שלמה.
המדינה קובלת על ההגנה, על כי היא מנסה להוציא ה"נסיבות החמורות" מעבירות המין (סעיף 4 לתגובתה). לא ירדתי לסוף דעתה של המדינה, באשר הפרת צו הפיקוח אינה מהווה "נסיבות חמורות", אלא ביצוע המעשים המגונים בקטינים הוא שאחראי לכך. כיצד יפגע, איפוא, הפיצול, בייחוס העבירה הנכונה לכאורה, והחמורה כשלעצמה, לנאשם? הטענה אינה נכונה, בכל הכבוד.