מדינת ישראל נ' דדשב

גזר דין

1.הנאשם הועמד לדין בגין עבירה של החזקת סכין שלא כדין בניגוד לסעיף 186 לחוק העונשין התשל"ז 1977; על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 20/4/11 בשעה 15:20 לערך, נמצא הנאשם, מחוץ לביתו וחצריו, מחזיק ברשותו, בתוך תיקו האישי, סכין בעלת להב מתקבע באורך 10 ס"מ , מבלי שהיה בידו להוכיח כי ההחזקה הנה למטרה כשרה.

 2.      הנאשם נעצר והובא בפני ביום 24/4/11 במסגרת תורנותי, להקראת כתב האישום כנגדו ולדיון בנושא מעצרו עד תום ההליכים.

 3.      בפתח הדיון בפני הודה הנאשם במיוחס לו בכתב האישום, והורשע על ידי; במקביל, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה ישוחרר הנאשם לחלופת מעצר בפיקוח.

 4.    הצדדים זומנו לדיון בפני להיום, וטענו לעונש. אציין כי הדיון היה קבוע במקור בעניין עיון חוזר, ובהמלצתי, נאותו הצדדים לטעון לתיק עצמו. מהלך הטיעון, הסכים ב"כ הנאשם לוותר על הצורך בהזמנת תסקיר לאור גילו של הנאשם.

5.      א.     ב"כ המאשימה ביקשה להטיל עונש מאסר בפועל על הנאשם, נוכח חומרת העבירה, סוג הסכין אותה החזיק הנאשם והסיכון צומח ממנו, ונוכח הרשעת הנאשם בעבר, בעבירה של אלימות משנת 2006.

          ב.    ב"כ הנאשם ביקש להסתפק בעונש מינימאלי ובין היתר עתר להתחשב בכך כי סמוך לאחר תחילת ההליכים הודה הנאשם במיוחס לו; עוד ציין ב"כ הנאשם כי מדובר באדם צעיר, אשר נהה אחר הרוב, מבלי שתהיה בכוונתו לפגוע במאן דהוא וכי הנו אדם נורמטיבי, אשר למד לקחו עקב אירועי המעצר וההרשעה.

6.  על שיקולי ענישה, עמד בהרחבה כב' בית המשפט העליון בע"פ 11699/05 סרפו נ' מ"י מיום 23/6/08; במסגרת פסק הדין הובאו דברי כב' הנשיא בדימוס-

מלאכת גזירת הדין קשה ומורכבת היא. היא מצריכה עריכת איזון עדין ורגיש בין שיקולי הענישה השונים, ובין נתוניו של הנאשם הקונקרטי והנסיבות שבהן נעברה העבירה, לבין שיקולי מדיניות מגוונים והצורך בהתוויית מדיניות עונשית ברורה שיש בה כדי לקדם ערכים חברתיים. מטבע הדברים, זהו אינו מדע מדויק, שהרי אין מקרה אחד זהה למשנהו, אין נאשם דומה לחברו וגם אם ניתן לעיתים להצביע על דמיון או קרבת-מה בין נסיבותיו של מקרה פלוני למקרה אלמוני, הרי שתמיד יימצא ייחוד ושוני בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובאופן שבו ראוי ליישם את השיקולים השונים על עניינו של אותו נאשם העומד בפני בית המשפט. בסופו של יום, וזאת אין לשכוח, גזירת העונש נעשית למידותיו של הנאשם הספציפי. עמד על הדברים בבהירות רבה, כדרכו, השופט (כתוארו אז) א' ברק בפרשה קודמת:

"ביסוד הענישה אינו עומד שיקול אחד ויחיד, אלא מכלול של שיקולים. במלאכת הענישה בכל מקרה ומקרה חייב השופט למצוא את המשקל הראוי שיש להעניק לכל אחד מהשיקולים הנזכרים, תוך שהוא מודע לכך כי לעיתים קרובות שיקול אחד בא על חשבונו של שיקול אחר. מכאן, שהעונש אשר מוטל בסופו של דבר על הנאשם, אינו אלא תוצאה "משוקללת" – אם תרצה פשרה – של השיקולים השונים שיש להביאם בחשבון. מלאכת "שקלול" זו אינה מלאכה מדעית, אך היא אף אינה מלאכה שרירותית. היא ענין שבשיקול דעת, הנעשה על הרקע הכללי והאינדיבידואלי, במסגרת המדיניות העונשית הכללית כפי שהיא מתבצעת על-ידי בתי-המשפט" (ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 421, 434 (1979))....".

7.      וראה גם דברי כב' המשנה לנשיא בדימוס, כב' השופט אילון-:

"מדידת מידת העונש קשה היא לשופט כקריעת ים סוף. משבא הוא לשקול, אם להרשיע או לזכות, מצויים בידיו עקרונות וכללים, פרטי דינים ודקדוקי דקדוקים של תלי תלים של הלכות, שאותם הוא מיישם לעניין המסוים שלפניו. לא כן משסיים מלאכה זו, ועלה בידו, שיש להרשיע את הנאשם. המחוקק מסר בידו מידת עונש –  במיוחד כשמדובר בעונש מאסר – שיש לה שיעור למעלה ואין לה שיעור כל שהוא למטה (פרט למקרים יוצאים מן הכלל); ובמסורת הפסיקה נקבעו כללים כלליים בדבר אופיה של העבירה, טיבו של העבריין ושלומו של הציבור. כל אלה יפים הם לעיון ולדיון, אך קשים הם ביותר ליישמם להלכה ולמעשה, שהרי מעצם טיבם ומהותם אין בהם כדי לכוון את דעתו והכרעתו של השופט אלא בצורה כללית ביותר. ואם אמנם מציאות זו של הכוונה כללית וסתמית לשופט בהטלת העונש קשה היא לו, הרי חיונית והכרחית היא לעצם מלאכת הענישה: באה היא ללמדך, שכל מקרה ומקרה צריך להיות נדון לגופה של העבירה ולגופו של העבריין, והכללים שבדרכי ענישה אינם אלא בבחינת נקודות מוצא בלבד" (עניין סגל, ע"פ 344/81 בעמ' 321-322).

 8.   כך, בין היתר מצאנו שיקולי הרתעה, מדיניות ביחס לעבירה, אחידות בענישה, שיקולי ענישה – והשפעה על כלל החברה (על מנת לבער "נגעים") למול שיקולי ענישה ספציפיים- סיכויי שיקום, נסיבותיו האישיות של הנאשם, והתנהלותו מהלך ההליך, ולרבות הבעות חרטה, והתרשמות ביחס לחרטה זו.

 9.  על שיקולי הענישה בעבירה של החזקת סכין, פירט חברי, כב' השופט קוטון, בת"פ (חי') 1389/06, וכך באו הדברים-:

           "בתי המשפט חזרו ושנו בדבר החשיבות שיש בענישה מחמירה כלפי האוחזים בסכין נוכח תת תרבות הסכין שקנתה לה "מקום של כבוד" במחוזותינו ובתקופה זו לדאבון הלב, הינה נשלפת פעם אחר פעם על מנת לדקור, לפצוע ולקטול חיי אדם, לא פעם בשל ענין של מה בכך.

וראה לענין זה –

 ע"פ 4333/04 קונדוס נ' מ"י תק'-על 2004(4)364

ע"פ 8314/03 רג'אח נ' מ"י תק-על 2005(2)3016