מדינת ישראל נ' דבדוב(אסיר)

החלטה

נגד המשיב הוגש כתב אישום, בת.פ. 20028-04-11, בו מיוחס לו ביצוע עבירה לפי סעיף 334 + 335 (א) (1) + (2) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

מדובר, לפי הנטען בכתב האישום באירוע מיום 8/4/11, סמוך לשעה 22.00, במהלכו תקף הנאשם ביחד עם ארבע אחרים את מר חמזה חטיב (להלן: "מר חמזה") ובמהלך התקיפה הוא פצע את מר חמזה בצווארו באמצעות חפץ חד אותו אחז בידו וכתוצאה מכך נפצע מר חמזה .

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם הבקשה שבפניי, בה עותרת המבקשת להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו.

הסניגור לא חלק על קיומה של עילת מעצר ושל ראיות לכאורה אולם ביקש לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. ב"כ המבקשת מתנגד לשחרורו של החשוד לחלופת מעצר.

מקור סמכותו של בימ"ש להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים בהוראות סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המעצרים"). בהתאם להוראות סעיף 21 הנ"ל, ביהמ"ש מוסמך להורות על מעצר עד תום ההליכים רק בהתקיים עילת מעצר ובהימצא ראיות לכאורה. אלה כאמור ישנן, שהרי הסניגור הסכים לכך. יחד עם זאת, סעיף 21 (ב) (1) לחוק המעצרים מחייב את ביהמ"ש לבדוק, באותם מקרים בהם יש עילת מעצר ויש ראיות לכאורה, אם "...ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה בתנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". רק באותם מקרים בהם אין בנמצא חלופת מעצר ראויה, יורה ביהמ"ש על מעצרו של נאשם שלגביו נמצא כי יש עילת מעצר וישנן ראיות לכאורה, עד תום ההליכים.

הסניגור הציע, כחלופת מעצר, לשחרר את המשיב למעצר בית מלא בביתם של הה' יוסף וג'מילה עבאדי, המתגוררים בכפר ג'דיידה.

לאחר ששקלתי בעניין, אינני בטוח שהחלופה המוצעת הינה חלופה ראויה, זאת לאור מיהות המפקחים המוצעים ולאור קירבת המקום המוצע לשהייה במעצר בית, למקום מגוריו של מר חמזה.

לכן אני סבור שבטרם אתן החלטתי הסופית בבקשה, מן הראוי לקבל תסקיר מעצר. שירות המבחן יבדוק את החלופה המוצעת או כל חלופה אחרת שתוצע לו על ידי המשיב .

נדחה להמשך דיון בבקשה, לאחר קבלת תסקיר מעצר, ליום 23/5/11, שעה 10.30.

יש לזמן את המשיב באמצעות שב"ס.

ניתנה והודעה היום ט' ניסן תשע"א, 13/04/2011 במעמד הנוכחים.

משה אלטר, סגן נשיא

הוקלד על ידי: רונית דיגורקר