מדינת ישראל נ' ג'אברין(עציר) ואח'

החלטה

האישום

לפני בקשה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים הפליליים נגדו.

נגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת דבר במרמה, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, פציעה בנסיבות מחמירות, ולגבי משיב 1 עבירות בנשק ושיבוש מהלכי משפט.

כתב האישום עוסק באירועי יום 8.11.06. על פי טענת המדינה נפגשו שני המשיבים דנן עם חברם מוחמד בקניון בערד. המשיב 1 ומוחמד היו אז חיילים בישרות סדיר. המשיב 1 לבש מדים והחזיק נשק צבאי ברשותו. המשיב 2 היה לבוש בבגדים אזרחיים ומוחמד נעל נעליים ולבש מכנסיים כחייל, אך חולצתו הייתה אזרחית. כתב האישום, על שני האישומים העיקריים שבו, מתאר, למעשה, מהלך של מספר שעות, בהם קשרו השלשה לבצע פשע אחר פשע לשם בצע כסף. אף אחת מתוכניותיהם לא הצליחה, אך נהג תמים עובר אורח נפצע מרסיסי ירי על מכוניתו.

נטען כי תחילה הגיעו לאזור התעשייה, הם שקלו לגנוב רכב, אך עקב נוכחות רכב אבטחה באזור, נמלכו בדעתם. הם שקלו לפרוץ לאחד המוסכים, אך גם בעניין זה התחרטו. אז, החליטו השלשה לשדוד נהג מונית. התוכנית הייתה לנסוע ברכב, המשיב 1, נושא הנשק, יירה על מנת להפחיד את הנהג, ושני האחרים ישדדו את המונית ואת הכסף שבה.

לשם ביצוע התוכנית, אכן נעמדו השלשה בתחנת הסעות ותפסו יחד מונית המדברה לכיוון מפעל "רותם" והנהג הודיע כי העלות תהיה 100 ₪. השלשה נדברו ביניהם בערבית, אך המשיב 1 נבהל מהמעשה ולא ירה. הם הורו לנהג לעצור על מנת לשדוד אותו במקום. המשיב 2 התרחק, האחרים צעקו לו להביא את הכסף ואז טענו בפני הנהג שאין להם כסף לשלם. הנהג דרש מהם לעלות חזרה למונית להחזירם למקום ממנו באו, אך לאחר דין ודברים עזב הנהג את המקום.

באישום השני, הנוגע להמשך האירוע, נטען כי במקום בו נעצרו הייתה מטמנת אשפה. המשיבים החליטו כי ישדדו רכב שיעבור במקום. לשם כך הניחו אבנים על הכביש, כאשר התוכנית הייתה לירות לעבר רכב שיעצור, על מנת לגרום לנהג לברוח, ואז ישדדו את הרכב ותכולתו. השלשה שכבו במארב. רכב ראשון הצליח לעבור. אז ביקש מוחמד מהמשיב את נשקו, וזה נתן לו. בהמשך הגיע למקום רכב נוסף אשר האט בשל האבנים, מוחמד אז ירה לעברו 7-8 כדורים אך נהג הרכב האיץ ונמלט, לאחר שנפצע מרסיסים

האישום השלישי מייחס למשיב 1 עבירה של קלקול מכוון של קנה הנשק שלו, כעבור מספר ימים, לעת חזרתו לצבא, על מנת שנשקו יוחלף באחר, ולא ניתן יהיה לקשור את נשקו לאירוע.

מבנה הראיות וטיב המחלוקת

כאמור, המעשה היה לכאורה בשנת 2006. המעורבים לא נתפסו בההיא שעתא. אולם, כחלוף הזמן נעצר מוחמד בעניין אחר ובבדיקת DNA, נמצאה התאמה לבדל סיגריה שהייתה במקום, ונתפס לאחר האירועים. האירוע נחזה ונחקר תחילה כאירוע בטחוני, בשל הירי על הרכב. אולם, בהמשך הוברר, מפי המעורבים עצמם, כי מדובר למעשה במעשים שנעשו לקראת עבירות שוד, שלא הגיעו לכלל מימוש.

שלשת המעורבים, היינו שני המשיבים ומוחמד, מודים בנוכחותם באירועים וכן בקווים הכלליים של ביצוע המעשים. אולם, יש בניהם הבדלים חשובים מאוד לעניין חלקו של כל אחד באירועים. בהקשר זה המחלוקת העיקרית והחשובה ביותר נוגעת לאירוע האישום השני. בעוד מוחמד טוען כי המעשים נעשו על ידי שלשתם בתיאום, כמתואר בכתב האישום, טוענים שני המשיבים דנן כי לאחר כשלון האירוע הראשון, מוחמד למעשה כפה עליהם את ההשתתפות באירוע השני, עד כדי כך שעומדת להם הגנת ה"כורח". כמו כן יש מחלוקת לגבי כמה פרטים מתוך האישום הראשון, הן לגופם והן לסיווגם כפשע או עוון, דבר המשליך על שאלת ההתיישנות.

כתב האישום דנן, כמתומצת לעיל, מבוסס בעיקרו של דבר, על גרסתו של מוחמד.

הסנגורים טוענים שיש קשיים של ממש בגרסתו של מוחמד, וחיזוקים לגרסתם של שני המשיבים דנן. לפיכך, סבורים הסנגורים שיש לקבוע שאין ראיות לכאורה לכל האמור בכתב האישום, אלא אך ורק ככל שגרסאות המשיבים דנן מאשרות את הדברים.

טיב הראיות

שלשת הנאשמים הכחישו בתחילת חקירתם כל מעורבות (כעולה מדו"חות השב"כ), אך בהמשך הודו בקווים הכלליים של האירוע ובמעורבותם באירוע. כך, שאין לומר שיש מי מהם שאינו סותר את עצמו כלל, או גילה חרטה כנה או יוזמה מצפונית לגילוי האמת. כך דאין גרסה עדיפה מבחינה זו. יש לציין כי לאחר שמוחמד הודה בחלקו בפרשה, הוא טען תחילה שלא הוא ביצע את הירי, אלא המשיב 1 אשר היה המחזיק של הנשק הצבאי. אם כי בגרסאות מאוחרות יותר, אישר כי הוא עצמו נטל את הנשק מהמשיב 1, וביצע את הירי בפועל.

מחלוקת חשובה יש בין המעורבים היא מדוע עבר הנשק הצה"לי של המשיב 1 למוחמד. כתב האישום מבוסס על גרסתו של מוחמד כי הדבר נעשה בהסכמה מלאה, על פי בקשתו של מוחמד, לאחר שכבר סדרו האבנים ושכבו במארב. זאת, בניגוד לגרסאות המשיבים, כי מוחמד נטל הנשק בניגוד לרצון המשיב 1 בשלב מוקדם יותר, וכל המעשים מאותו רגע נעשו על ידי המשיבים בכפייה. בשלבים אלה של האירוע לא נכח גורם אחר היכול להכריע בין הגרסאות. יחד עם זאת, הטענה כי אדם שאינו אוחז בנשק השתלט ,שלא ברצון על נשק שנאחז על ידי אחר, ובמיוחד חייל שכבר סיים את חוק הטירונות, טעונה שכנוע מיוחד, שכן אין הדבר פשוט. אמנם, מוחמד הורשע בינתיים בעבירות אחרות ומאוחרות יותר, ומכאן שהוא עבריין ואמינותו האפריורית נמוכה יותר. בכל זאת, עדיין אין הדבר מחייב לקבל הגרסאות שכנגדו, שכן לפני בחינת מיהות הדובר, יש לבחון את מהות הדבר.

המשיב 1, בהודעתו מיום 4.4.12 מספר כי לאחר שנהג המונית עזב את המקום התווכח עם מוחמד שהאשימו בפחדנות "וקפץ עלי ולקח לי את הנשק ואמר אם מישהו יזוזו אני הורג אותו פה...". משמע, נטילת הנשק נעשתה בחטיפה פתאומית, ולאחר האחיזה בנשק החל מוחמד להשמיע איומים. בהודעתו מיום 10.4.12, הגרסה אחרת, אין כלל הפתעה. הוא מספר כי מוחמד ביקש את הנשק כמה פעמים, והוא סירב, ואז מוחמד לקח ממנו "בכוח" (שורה 26). בפתח הודעתו מיום 15.4.12 ישנה גרסה שלישית "מחמד אלקורעאן ביקש ממני את הנשק ואני סירבתי לתת לו והוא אמר אני אקבור את שניכם פה ואני פחדתי ומסרתי לו את הנשק אחרי הרבה ויכוחים שראיתי שאין ברירה". משמע, כלל לא היה שימוש בכוח מצד מחמד בקבלת הנשק, אלא היענות להפצרות אשר לוו באיומים. משמע האיומים החלו לפני מסירת הנשק.

אמנם הנטל על המדינה להסיר ספק לגבי הגנה בדין הפלילי, אך הנטל הראשוני על הנאשם לעורר את קיומה של הגנת הכורח, ונוכח סתירות אלה המשיב 1 יתקשה בכך מאוד. יש לציין כי בניגוד לשלוש גרסאותיו של המשיב 1, לפיהם מוחמד קנה אחיזה בנשק לאחר שהמונית עזבה את המקום. גרסתו של המשיב 2 אחרת. לדבריו, מוחמד "לקח" את המשיב מהמשיב 1 תוך כדי הויכוח עם נהג המונית, ואף חזר לנהג המונית כאשר הנשק על גבו, והמשיך להתדיין עמו (הודעתו השנייה שורה 33 והלאה). יש לציין כי בהודעתו הראשונה של המשיב 2, מופיע גרסה המתאימה, פחות או יותר, לגרסתו השנייה של המשיב 1.

מחלוקת אחרת בין המעורבים היא לגבי מקומות הישיבה שלהם בעת הנסיעה במונית. מחמד טוען חד משמעית כי המשיב 1 ישב ליד הנהג, והתוכנית הייתה שהוא יירה עליו משם. המשיב 2 טוען לעומת זאת כי מוחמד ישב מקדימה. המשיב 1 טען תחילה כי כל השלשה ישבו אחורה ולא ישב איש ליד הנהג (הודעתו הראשונה שורה 26, הודעה שנייה שורה 29). אולם כאשר החוקר מעמת אותו עם העובדה כי המשיב 2 אמר משהו אחר, תיקן עצמו ואמר כי מחמד ישב לפנים, שכן אמור היה להשתלט על ההגה לאחר שהנהג ייפגע מירי. על פי עדות נהג המונית, שנגבתה כבר בשנת 2006 בעוד זכרונו טרי, ישבו כל השלשה מאחור. הוא מספר כי הציע לחייל שהחזיק נשק, ונכנס אחרון, לישב מלפנים,אך זה לא רצה. סתירות אלה בגרסאות, כאשר אין התאמה לדביר הנהג בכל מקרה, מעוררים חשש, הן לגבי מוחמד והן לגבי המשיבים, כי סיפורם אינו מלא וכי הם מנסים להחמיר כל אחד את חלקו של האחר, על מנת להגן על עצמו.