החלטה
1.בפניי שתי בקשות שאוחדו לעיון חוזר בתנאי חלופת המעצר, במסגרתן עותר המבקש, ראשית – לבטל את מעצר הבית בו נתון, ולחילופין לאפשר לו לחזור למקום עבודתו. שנית – להורות על החזרת ההפקדה הכספית שנקבעה כתנאי מתנאי השחרור בערובה.
2.לשיטת ב"כ המבקש, קיימים טעמים המצדיקים להיעתר לבקשה. המבקש שמר וממשיך לשמור על קיום תנאי השחרור בערובה ללא הפרה כלשהי, מצבו הבריאותי כעולה מהמסמכים הרפואיים שצורפו לבקשה מעידים על צורך בהמשך מעקב רפואי, הכולל ביצוע בדיקות C.T, מעקב אורטופדי, הכולל טיפולים פיזיותרפיים. לעניין זה הפנה הסנגור למספר הרב של הבקשות שהוגשו ואושרו בהסכמת המשיבה לאפשר לו לצאת ממעצר הבית לצורך קבלת הטיפול הרפואי.
באשר ליציאה לעבודה נטען, כי המבקש הינו בעל חברה בשם "א.ס. עדן מתכות בע"מ" וגם משמש כמנהל הכספים ואחראי על ניהול החשבונות מול ספקים ולקוחות. עוד נטען, כי החברה עוברת קשיים כלכליים על רקע מספר הלוואות שקיבלה מהבנקים. עוד נטען, כי החברה מעסיקה 15 עובדים שפרנסת בני משפחותיהם תלויה בהמשך קיומה של החברה, כך שהמשך שהותו של המבקש במעצר בית יגרום נזק בלתי הפיך.
עוד נטען, כי בהחלטת השחרור קבע בית המשפט, כי מדובר בתשתית ראייתית בעלת עוצמה נמוכה, וכן צוין, כי מדובר במבקש ללא רבב בעברו, ניהל אורח חיים נורמטיבי, נשוי ואב לילדים שגם פרנסתם תלויה בו.
באשר לעתירה להחזרת הפיקדון הכספי – נטען, כי המבקש הפקיד בהליך השחרור עבורו סך של 100,000 ₪. בנוסף, הפקיד עבור אחיו שהיה מעורב באותו כתב אישום סך של 100,000 ₪. בנוסף, בהסכמה, הפקיד סך של 268,000 ₪ לצורך שחרור המשאיות שנתפסו במסגרת החקירה. לטענת הסנגור, מדובר בסכומים גבוהים ויש מקום להורות על החזרת חלקם, נוכח קביעת בית המשפט בדבר התשתית הראייתית. עוד נטען, כי המבקש זקוק לכספים על רקע הקשיים הכלכליים של החברה שבבעלותו.
ב"כ המבקש הפנה לאסופה של פסיקה התומכת בבקשתו, לרבות פסיקה המציינת, שגם אם לא חלף זמן ניכר כדרישת סעיף 52 לחסד"פ ניתן להקל בתנאים – בש"פ 3611/10, עימאד רמאל נ' מדינת ישראל.
3.ב"כ המשיבה מנגד, עותר לדחות את הבקשה הואיל ולשיטתו לא חלף זמן ניכר כנדרש על פי הפסיקה, כדי לשקול שינוי תנאי השחרור בערובה.
באשר לכספים המופקדים כערבויות נטען, כי ההפקדה הכספית בסך 268,000 ₪ לשחרור המשאיות, ניתנה במסגרת הסכמה דיונית שקיבלה תוקף של החלטה שיפוטית.
באשר להפקדה במזומן בסך 100,000 ₪, נטען, כי מדובר בתנאי מתנאי השחרור שבית המשפט ראה לנכון לקבוע.
4.לענייננו, ראויים לציון שתי החלטות בית המשפט העליון – בבש"פ 5564/11, פלוני נגד מדינת ישראל:
"הנה כי כן, שחרור לחלופת מעצר וטיב החלופה נגזרים לעיתים מעוצמת הראיות. חלופת מעצר היא ביטוי שהשתרש בפרקטיקה אך אינו מופיע בחוק המעצרים, וסעיף 21(ב)(1) לחוק נוקט לשון "שחרור בערובה ותנאי שחרור". חלופת מעצר אין פירושה בהכרח מעצר בית מלא, ולרשות בית המשפט עומד מגוון של כלים, כמפורט בסעיף 48(א) לחוק המעצרים שעניינו ב"תנאי השחרור בערובה".
לא הייתי מזכיר דברים אלה, המובנים מאליהם, אילולא התחושה כי החלופה של מעצר בית מלא, הפכה לתנאי שחרור "אוטומטי" כתחליף למעצר בפועל. אך יש לזכור כי גם מעצר בית מלא הוא בגדר הגבלה, ואף הגבלה קשה, על חירות הפרט, במיוחד בהאידנא, שבירור התיק העיקרי עלול להתארך חודשים ואף שנים. אין זה מהדברים הקלים "לטפס על הקירות" משך חודשים רבים בין ארבעה כתלים. הבטלה עלולה להביא לידי שעמום והשעמום לידי חטא של הפרת תנאי מעצר הבית ולהסתבכות נוספת של הנאשם. לכך יש להוסיף כי מעצר בית ממושך עלול לפגוע בפרנסתו של הנאשם ושל בני ביתו התלויים בו למחייתו".
רוצה לומר, כי גם בקביעת תנאי החלופה, היד אינה צריכה להיות "קלה על ההדק", ותנאי החלופה והגבלת החירות צריכים להיגזר הן מעוצמתה של עילת המעצר והן מעוצמת הראיות בכל מקרה ומקרה."
החלטה נוספת בבש"פ 3611/10, עימאד רמאל נגד מדינת ישראל, נקבע:
"אמנם ככלל אין מקום לכרסום בתנאי השחרור שנקבעו מבלי שחלף די זמן מההחלטה האחרונה בעניין זה, ומבלי שקמו נסיבות חדשות או התגלו עובדות חדשות. חלוף הזמן חשוב הן מאחר שזו מצוות המחוקק הן בשל הצורך שלא להעמיס יתר על המידה על מערכות המשפט העמוסות ממילא, והן בשל הטעם המהותי שעומד בבסיס הזמן החולף, המאפשר לבחון האם ניתן ליתן בנאשם אמון מספיק בשביל להקל עוד בתנאי שחרורו. עם זאת, חלוף זמן ניכר, כדרישת הסעיף, הוא מושג שאף הוא תלוי בנסיבות העניין, ובמקרים המתאימים ניתן לחרוג מנוהל הפסיקה ולדון בבקשה להקלת תנאי המעצר חרף העובדה שחלפו אך חודשים ספורים מאז ניתנה ההחלטה האחרונה בעניין תנאי השחרור."
5.לאחר שהקשבתי לטיעוני ב"כ הצדדים ועיינתי במסמכים הנוגעים למצבו הבריאותי של המבקש, וכן במסמכים הנוגעים לחברה שבבעלותו, וכן חזרתי ועיינתי בהחלטתי הקודמת בדבר עוצמתה הנמוכה של התשתית הראייתית העומדת לחובת המבקש, ועל רקע המבחנים שנקבעו בבית המשפט העליון, שוכנעתי שהמקרה שבפניי מצדיק לטעמי להיעתר לבקשה, אמנם באופן חלקי בכל הנוגע ליציאה לעבודה. באשר להחזרת הפיקדונות הכספיים שנקבעו כתנאי מתנאי השחרור בערובה, לא מצאתי טעם לעשות כן.
6.המבקש מואשם אמנם בעבירות חמורות, אך כפי שציינתי בהחלטתי המפורטת לעניין הראיות, קבעתי, כי מדובר בתשתית ראייתית בעלת עוצמה נמוכה. מה גם, חלקו במעשים אינו מרכזי. כמו כן, מדובר במבקש ללא רבב בעברו, מנהל אורח חיים נורמטיבי, בעל משפחה, שירת שירות צבאי, לא הייתה כל הפרה בתנאי השחרור מיום שחרורו, כעולה מהמסמכים הרפואיים – המבקש זקוק למעקב רפואי מתמיד.
עוד נקבע בפסיקה, כי בבחינת בקשתו של אדם לעיון חוזר בתנאי מעצרו, על בית המשפט לבחון האם יש בהיענות לבקשתו, כדי לפגוע בתכליתה של חלופה זו. במקרה דנן, לא שוכנעתי כי במתן היתר למבקש לצאת לעבודה ולחזור ולנהל את עסקו, יש כדי לפגום בתכליתה של חלופת המעצר שנקבעה בעניינו.
ההכרה בחשיבות יכולתו של אדם להתפרנס ולדאוג לצורכי מחייתו מלמדת אותנו, כי אף שמדובר בנאשם המשוחרר לחלופת מעצר, יש לנסות, במקרים הראויים, לבחון את אפשרות השתלבותו במסגרת עבודה, אשר תבטיח לו פרנסה ותעסוקה. זאת, כמובן, בכפוף לכך שלא יהיה בכך משום פגיעה באינטרס ציבורי סותר. לפיכך, במידה וניתן להשיג את תכלית חלופת המעצר גם כשהנאשם יוצא לעבוד, תוך הבטחה כי אין ביציאתו לעבוד משום סכנה לציבור או אפשרות לפגיעה בתקינות ההליך המשפטי נגדו, במקרה המתאים יהיה ראוי לאפשר זאת (ראה לעניין זה בש"פ 2857/06).