מדינת ישראל נ' גנץ ואח'

גזר דין

בישיבת ההקראה, שהתקיימה בפני ביום 25.02.14, הורשעו הנאשמים, על פי הודאתם, בעבירה של העסקה שלא כדין, עבירה על סעיף סעיף 2 (א)(1) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 (להלן – "חוק עובדים זרים" או "החוק").

בתחילת הדיון, נתבקשתי לאשר הסדר טיעון, לפיו יוטל על הנאשמים עונש בסך של 25,000 ₪ וכי יחתמו על התחייבות להימנע מביצוע עבירה מסוג העבירה המיוחסת להם בכתב האישום.

משסברתי, כי הסכום המוצע במסגרת הסדר הטיעון, גבוה ביחס להסדרי טיעון אחרים שאושרו על ידי בתיקים דומים, ועל כן הוריתי לצדדים לטעון בפניי.

במסגרת טיעוני המאשימה, הבהיר בא כוחה, כי ההסדר, כמות שהוצג לאישורי, הושג באמצעות עם בא כוחם של הנאשמים. אציין, כי בדיון לפניי לא היו הנאשמים מיוצגים.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, ומשנחה דעתי, כי סכום הקנס המוצע חורג מרף הענישה המקובל במקרים דומים, דחיתי את בקשת הצדדים לאשר את ההסדר וכל אחד מהם טען לעונש באופן חופשי.

ב"כ המאשימה הטעים, כי מדובר בניסות העסקה של עובדת זרה שנכנסה לארץ באשרת כניסה לעבודה סיעודית וכי במועד ביצוע העבירה פג תוקף אישור השהייה של העובדת הזרה. עוד הדגיש, כי מדובר בעבירה שהנה מכת מדינה, הפוגעת כלכלית הן בשוק העבודה והן בחולים הסיעודיים הזקוקים לטיפול.

לאור האמור לעיל, טען ב"כ המאשימה, כי הקנס הראוי שיש להשית על הנאשמים הוא בגובה 75% מהעונש המקסימאלי, קרי, 35,000 ₪.

הנאשמים מצדם טענו, כי זוהי להם העבירה הראשונה וכי מדובר מבחינתם בטעות במצב הדברים, שכן העובדת הזרה התגוררה במשך שנים ארוכות בשכונת מגוריהם וסעדה זוג קשישים. עוד התחייבו הנאשמים כי לא ישובו לבצע את אותה עבירה.

דיון והכרעה

סעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו-1985 קובע כדלקמן:

"הורשע אדם שהוגש נגדו כתב אישום לפי סעיף 13, לא יפחת הקנס, אם הוא העונש היחידי, מסכום הקנס המנהלי שהוטל עליו לפי סעיף 8, אלא אם כן ראה בית המשפט, מנימוקים שיירשמו, נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתתו".

בענייננו מדובר על כתב אישום ייזום מטעם המאשימה ולא בבקשה להישפט. לחובתם של הנאשמים ייאמר, כי העסקת עובדים זרים ללא היתר עבודה הוגדרה כעבירה חמורה בעלת השלכות חברתיות ומוסריות.

טווח ענישה

העבירות על חוק עובדים זרים נקבעו כעבירות מנהליות, והקנסות המנהליים שהוצמדו להן הן בשיעורים משמעותיים, ובהיקפים של אלפי שקלים. ניכר, כי בעת שנקבע שיעור הקנס, הדעת ניתנה לכך שהעסקת עובדים זרים בניגוד לדין משיאה למעסיקיהם תועלת כלכלית של ממש, כאשר את המחיר משלם הציבור, ובפרט מקום שלא היתה הקפדה על כך שעובדים זרים ישובו לארצותיהם עם פקיעת אשרת העבודה.

לכל אלה הצטרפה תופעת הפגיעה הקשה בזכויות היסוד של העובדים הזרים, אשר התרחשה בהיקף גדול מצד חלק מהמעסיקים, ופגעה בערכי יסוד של החברה ובדמותה ובתדמיתה של המדינה מפנים ומחוץ. עמד על כך בית המשפט העליון, אשר קבע כדלקמן:

"ההשלכות השליליות של העסקת עובדים זרים הביאו לגיבוש מדיניות ממשלתית שתכליתה לצמצם את תופעת העובדים הזרים הנכנסים לישראל, ולהבטיח יציאת העובדים עם פקיעתו של ההיתר. ההתמודדות נעשתה בדרכים שונות ומגוונות. הוחמרו המגבלות על העסקת עובדים זרים; הוגברה האכיפה על יציאתם את הארץ; והותנו תנאים שמטרתם להחליש את המניעים של המעסיקים לבקש להעסיק עובדים זרים על חשבון עובדים מקומיים."

דא עקא, שבמקרים רבים, ההרתעה שיוצר הקנס המנהלי, העומד על סך 5,000 ₪ (לכל עבירה), איננה מספקת, ולא אחת הוברר כי מי שהוטל עליו קנס מנהלי איננו נרתע מלשוב ולבצע עבירות. במקרה כזה הוסמך תובע לנקוט הליך פלילי יזום, במסגרתו נחשף הנאשם לקנס העונשי המקסימלי שנקבע לעבירה בחוק, העומד על סך 116,800 ₪.

על רקע האמור אבהיר, כי מקום שמדובר בכתב אישום שמוגש בעקבות בקשת נאשם להישפט, מתווה המחוקק מדיניות ענישה ברורה, ולפיה הקנס שיוטל בהליך הפלילי, לא יפחת מהקנס המינהלי שהוטל בגין אותה עבירה אלא מנימוקים שירשמו, ואולם, מקום שמדובר בכתב אישום יזום, לא הותוותה מדיניות עונשית בחוק.

לדידי, וכפי שפירטתי לעיל, מדובר בעבירה שביסודה עומד מניע כלכלי מובהק ולכן, על מנת שהאכיפה תהיה אפקטיבית, עליה להיות משולבת בסנקציה כספית, אשר יהיה בה כדי ליצור את ההרתעה הנדרשת, ולהפוך את העבריינות בתחום - לבלתי משתלמת.