מדינת ישראל נ' גנימאת(עציר) ואח'

גזר דין

רקע

1.שני הנאשמים הורשעו לפי הודאתם בעבירות הבאות: התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה - עבירה לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק) (אירוע אחד); כניסה למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה - עבירה לפי סעיף 406(א) לחוק העונשין (אירוע אחד); גניבה - עבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין (שני אירועים); כניסה לישראל שלא כחוק - עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (אירוע אחד).

2.כתב-האישום המתוקן שבעובדותיו הודו הנאשמים במסגרת הסדר טיעון, כולל שני אישומים. בהתאם לאישום הראשון, ביום 19.1.2013 בשעה 03:30, התפרצו שני הנאשמים ביחד עם שותף נוסף (להלן: השותף השלישי או השותף הנוסף) לדירת-מגורים של המתלונן בבית-שמש, בכוונה לבצע גניבה. שני הנאשמים ביחד עם השותף השלישי שברו מנעול תלייה חיצוני של דלת סורג בין הסלון למרפסת באמצעות כלי פריצה, ונכנסו לדירת המתלונן דרך אותה דלת. השלושה גנבו מדירת המתלונן חנוכייה מכסף; זוג פמוטים מכסף; קופסת אתרוג מכסף; שלושה גביעי יין עם תחתיות מכסף; מלחיה מכסף; קופסת בשמים מכסף; מחזיק מפיות מכסף; וכובע פמוט דמוי כסף. בנוסף, על רצפת המרפסת שממנה נכנסו הנאשמים והשותף השלישי לדירה הנדונה, נתפס גם תיק אישי של מתלוננת שלדירתה נכנסו הנאשמים בהתאם למתואר באישום השני. בתוך התיק האישי נמצא ארנק של המתלוננת ובו כסף במזומן, כרטיסים שונים ותעודת-זהות. על רצפת המרפסת, בסמוך למנעול התלייה השבור ולתיק עם הרכוש הגנוב, נמצאו כלי פריצה הכוללים מספרי ברזל וכן לום ברזל. בתוך הדירה נמצאו כפפות, פלייר ופנס. באותן הנסיבות, הנאשמים שהינם תושבי האזור, שהו בישראל ללא היתר כדין. בעקבות הודאת הנאשמים בעובדותיו של אישום זה, הם הורשעו בעבירות של התפרצות למקום מגורים, גניבה וכניסה לישראל שלא כחוק.

בהתאם לאישום השני, ביום 19.1.2013, קודם לשעה שצוינה באישום הראשון (השעה המדויקת אינה ידועה למאשימה), התפרצו הנאשמים ביחד עם השותף השלישי לביתה של המתלוננת בעיר בית-שמש, בכוונה לבצע גניבה. הנאשמים יחד עם השותף השלישי נכנסו לדירת המתלוננת דרך דלת של מרפסת שירות שהיתה סגורה, אך לא היתה נעולה. השלושה גנבו מדירת המתלוננת שתי תחתיות בציפוי כסף; שישה גביעים קטנים בציפוי כסף; שני גביעים עם רגל מכסף; שני גביעים ללא רגל מכסף; שני פמוטים מכסף; וכן תיק אישי של המתלוננת כפי שתואר באישום הראשון. בעקבות הודאת הנאשמים בעובדותיו של אישום זה, הם הורשעו בעבירות של כניסה למקום מגורים וכן גניבה.

3.במסגרת הסדר הטיעון, לא הגיעו הצדדים להסכמה לעניין העונש, וכל צד היה חופשי בטיעוניו.

טיעוני הצדדים לעונש

4.המאשימה עמדה על חומרת העבירות ונסיבות ביצוען. לטענתה, מתחם הענישה ההולמת בגין האישום הראשון נע בין 20 ל- 36 חודשי מאסר בפועל. מתחם הענישה ההולמת בגין האישום השני נע לפי הנטען בין 18 ל- 36 חודשי מאסר בפועל. בנסיבות העניין, עתרה המאשימה להשתת עונש של 40 חודשי מאסר בפועל וכן מאסרים מותנים.

מנגד, בא-כוח הנאשם 1 עמד על הנסיבות לקולא ואף הגיש פסיקה בעניין. לטענתו, יש להסתפק בימי המעצר של מרשו (כעשרה חודשים). בא-כוח הנאשם 2 טען כי יש לראות את שני האישומים כאירוע אחד לצורך קביעת מתחם הענישה ההולמת. אף הוא עמד על הנסיבות לקולא והפנה לפסיקה בעניין. לטענת בא-כוח הנאשם 2, מתחם הענישה ההולמת בגין עבירת התפרצות לבית מגורים נע בין עבודות שירות ל- 20 חודשי מאסר בפועל. הסנגור ביקש למקם את הנאשם באמצע המתחם וביקש להטיל 10 חודשי מאסר בפועל.

ריבוי עבירות – הערה מקדימה

5.בנסיבות העניין, אני סבורה כי העבירות בכל אחד משני האישומים בכתב-האישום המתוקן, מהוות אירוע אחד לפי סעיף 40יג(א) לחוק העונשין. אשר ליחס בין שני האישומים - מעשי העבירה בוצעו על-ידי אותם המעורבים, באותה עיר מגורים ובאותו הלילה, ככל הנראה בסמיכות זמנים, ותוך שמתקיימת זיקה ממשית בין האירועים (כך למשל, התיק האישי של המתלוננת שלדירתה נכנסו הנאשמים והשותף הנוסף באישום השני, נמצא במרפסת הדירה אליה פרצו הנאשמים והשותף הנוסף באישום הראשון). יחד עם זאת, בעוד שבאישום הראשון מדובר בהתפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה (עבירה שהעונש המרבי בגינה הינו שבע שנות מאסר), הרי באישום השני מדובר בכניסה למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה (עבירה שהעונש המרבי בגינה הינו חמש שנות מאסר). זאת ועוד; במסגרת הסדר הטיעון בין הצדדים, עבירת השהייה בישראל שלא כחוק יוחסה לנאשמים במסגרת האישום הראשון בלבד. נוכח חומרת העבירות (ובהן התפרצות וכניסה לבית מגורים), וכן ההבחנה האמורה בין שני האישומים, אני סבורה כי יש לראות בכל אחד מהם אירוע נפרד לצורך קביעת מתחם של ענישה הולמת. עם זאת, בהתחשב בכך שמדובר בשני אירועים שבוצעו בסמיכות זמנים ותוך זיקה ביניהם כמתואר לעיל, אני סבורה כי ראוי לגזור בגינם עונש כולל כאמור בסעיף 40יג(ב) לחוק העונשין.

מתחמי ענישה הולמת

6.בכל הנוגע לאירוע נשוא האישום הראשון – בעבירות של התפרצות למקום מגורים וגניבה טבועה פגיעה בערכים חברתיים של הגנה על הקניין והרכוש של הפרט, לצד פגיעה בפרטיות ובתחושת הביטחון האישי, המבוססת בין היתר על כך שביתו של אדם אמור להיות מבצרו. אעיר כי לא ברור מעובדות האישום הראשון, האם בעלי הדירה שהוּ בתוכה בעת ביצוע מעשי ההתפרצות והגניבה. מכל מקום, ברי כי התפרצות של שלושה אנשים בצוותא לדירת-מגורים לפנות-בוקר על-מנת לבצע גניבה, מהווה אירוע חמור שמלבד הפגיעה בקניין ובפרטיות, טומן בחובו גם פוטנציאל להתפתחות אלימה (למרבה המזל, פוטנציאל זה לא מומש בנסיבות המקרה שלפניי). אשר לעבירת השהייה הבלתי חוקית - עבירה זו חותרת תחת ריבונותה של המדינה לקבוע את זהות השוהים בשעריה, ובנסיבות העניין אף פוגעת בשלום הציבור שהרי הנאשמים נכנסו לישראל שלא כדין לצורך ביצוע עבירות רכוש בצוותא.

בחינת נסיבות ביצוע העבירות מלמדת כי לאחר שהנאשמים נכנסו לישראל שלא כדין, הם חברו לשותף שלישי בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר, שברוּ מנעוּל בדלת המרפסת של דירת המתלונן, נכנסו לדירה וגנבו משם כלי-כסף. הנאשמים אמנם לא הועמדו לדין בעבירה של החזקת מכשירי פריצה, וממילא לא הורשעו בעבירה זו. עם זאת, מעובדות האישום הראשון בהן הודו הנאשמים, עולה כי הם עשו שימוש בכלים על-מנת לפרוץ לדירת המתלונן ולגנוב ממנה. בכל הנוגע לחלקם היחסי של הנאשמים בביצוע העבירות, אומר כי מעובדות האישום הראשון עולה כי מעשי ההתפרצות והגניבה יוחסו לנאשמים כמבצעים בצוותא, ללא הבחנה פנימית ביניהם.

בהתחשב בעקרון ההלימה המהווה עקרון מנחה בענישה; בהתחשב בערכים המוגנים שנפגעו ובמידת הפגיעה בהם; בהתחשב בחומרת נסיבות ביצוע העבירות במקרה דנן (כאמור, עסקינן בשני נאשמים שחברו לשותף שלישי בשעת בוקר מוקדמת, וביצעו יחדיו את עבירות ההתפרצות והגניבה בדירת מגורים, לאחר שנכנסו לישראל שלא כדין); וכן בהתחשב בענישה הנוהגת; אני סבורה כי מתחם העונש ההולם לעבירות באירוע נשוּא האישום הראשון נע בין 12 ל- 25 חודשי מאסר בפועל.

7.אשר לאירוע נשוא האישום השני – העבירות בהן הורשעו הנאשמים במסגרת אישום זה הינן כניסה למקום מגורים וכן גניבה. בחינת נסיבות ביצוע העבירות באירוע זה מלמדת כי לאחר שהנאשמים חברוּ לשותף הנוסף לפנות-בוקר, נכנסו השלושה לדירת המתלוננת דרך דלת מרפסת שהיתה סגורה אך לא נעולה, וגנבו מהבית כלי-כסף וכן תיק אישי הכולל כסף מזומן. בדבריי לעיל עמדתי על כך שמעשי עבירה אלה פוגעים בקניין, בזכות לפרטיות ובתחושת הביטחון האישי. הפגיעה בערכים המוגנים האמורים מקבלת משנה-תוקף באירוע הנדון, בו נגנב מדירתה של המתלוננת גם תיקהּ האישי הכולל מסמכים אישיים, לרבות תעודת-זהות. הנאשמים נטלו תיק זה איתם, וכאמור הוא נמצא במרפסת של דירת המתלונן אליה פרצו הנאשמים לאחר מכן. אוסיף ואומר כי גם במסגרת תיאור העובדות באישום השני, אין הבחנה בין הנאשמים לעניין חלקם היחסי בביצוע העבירות. לצד כל אלה, אזכיר כי במסגרת האישום השני, הנאשמים לא נזקקו לפרוץ לדירת המתלוננת (שכן כאמור דלת המרפסת לא היתה נעולה). בהתאם לכך, הם הורשעו בעבירה של כניסה לדירת מגורים, שהעונש המירבי בגינה פחוּת ביחס לעבירת ההתפרצות למקום מגורים. זאת ועוד; במסגרת הסדר הטיעון בין הצדדים, נמחקה מהאישום השני עבירת השהייה בישראל שלא כדין (זו נותרה במסגרת האישום הראשון בלבד). בהתחשב בכל אלה, ובשים לב לעקרון ההלימה ולמדיניות הענישה הנוהגת, אני סבורה כי מתחם העונש ההולם למעשי העבירה בגינם הורשעו הנאשמים באישום השני נע בין 8 ל- 20 חודשי מאסר בפועל.

8.יצוין כי לא ראיתי, ואף לא התבקשתי, לחרוג ממתחמי הענישה ההולמת – בין לקולא משיקולי שיקום, ובין לחומרה משיקולי הגנה על שלום הציבור.

קביעת העונש המתאים

9.מטעמים עליהם עמדתי בפיסקה 5 לעיל, אני רואה לקבוע עונש כולל לאירועים בשני האישומים. לקולא, ראיתי לשקול את הודאת הנאשמים בעובדות כתב-האישום המתוקן, את לקיחת האחריות מצידם ואת העובדה שהדבר חסך את הצורך בניהול הוכחות ובשמיעת עדים. עוד שקלתי את החרטה שהביעו הנאשמים בדיון לפניי. בנוסף, לקחתי בחשבון את נסיבותיהם האישיות והמשפחתיות של הנאשמים שהינם אבות לילדים ומפרנסים את משפחתם, והכל כפי שפורט בטיעוני הסנגורים לפניי. כפי שצוין לעיל, שני האישומים בוצעו בסמיכות זמנים באותו הלילה ותוך זיקה ביניהם.

לחומרה, שקלתי את העובדה שהנאשמים חברו לשותף שלישי ועברו מדירה לדירה בתוך שכונת מגורים בעיר בית-שמש במטרה לבצע גניבות. כבר עמדתי בדבריי לעיל על הסכנה ועל הפגיעה הכרוכים בכך. מן הראוי, אפוא, להעביר מסר עונשי שירתיע את היחיד ואת הרבים מפני הישנות המעשים.