מדינת ישראל נ' גבר

הכרעת דין

בפתח הכרעת הדין אני מודיעה, כמצוות סיפת סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, על זיכוי הנאשם, מחמת הספק, מכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

להלן נימוקיי:

כתב האישום שלפניי, המייחס לנאשם עבירות כנגד שוטרים שבוצעו, על פי הנטען, בתאריך 16.6.06, הוגש בחודש ספטמבר 2009, לאחר שכתב האישום המקורי נמחק עקב אי איתור הנאשם.

גם לאחר הגשתו בשנית התקשתה המאשימה לאתר את הנאשם. רק לאחר אין ספור דחיות, לשם איתורו, ולאחר שמוצו כל ההליכים המקדמיים, החלו הראיות להישמע בחודש יוני 2012.

השיהוי הניכר, של 6 שנים, מיום ביצוע העבירה ועד לשמיעת עדויות עדי התביעה, נתן אותותיו בזיכרונם של עדי התביעה ולמעשה גרם לנזק ראייתי בלתי הפיך, בראיות המאשימה, שבצירוף למחדלי החקירה בתיק הוביל לתוצאה שביטויה מופיע ברישת הכרעת הדין, הכול כפי שיפורט להלן.

על פי המתואר בעובדות כתב האישום בתאריך 17.6.06 בשעה 01:20 לערך, בגן צ'רלס קלור בתל אביב, העליב הנאשם את השוטרים, דביר תמים להלן: "המתלונן") שרון הרפז (להלן: "השוטר הרפז") ודניס קסיאטניק (להלן: "השוטר דניס"), בעת שמילאו תפקידם על פי חוק בביקורת שגרתית.

על פי הנטען, כשהתבקש על ידי השוטרים להזדהות צעק לעברם "אני אזיין גם אותך בתחת, אני שיכור אל תתעסקו איתי".

בהמשך לכך, נטען, תקף הנאשם את המתלונן בכך שדחף אותו בחוזקה בחזהו באמצעות שתי ידיו, הפילו ארצה וגרם לפציעה במצחו.

במענה לכתב האישום אישר הנאשם, באמצעות ב"כ, כי היה במועד האמור ובזמן האמור במקום ופגש בשוטרים אך כפר מכל וכל בטענה שהעליב אותם או תקף את מי מהם כשלטענתו הוא הותקף על ידם, ללא כל סיבה.

המתלונן, שעדותו מהווה את הציר המרכזי בראיות המאשימה, ושעל בסיס דוח הפעולה שערך, סמוך לאחר האירוע, נוסח כתב האישום, הצהיר כבר בפתח עדותו כי הוא "ממש לא זוכר את האירוע" והוסיף שאף לאחר שקרא את דוח הפעולה לא היה בכך כדי להזכיר לו את שארע ועל כן עדותו הוגשה, לבקשת ב"כ המאשימה על פי כלל הקפאת הזכירה שבעבר.

המשמעות היא שלא ניתן היה לחקור אותו חקירה נגדית אפקטיבית, כששב לאורך כל החקירה על הטענה שאינו זוכר את האירוע ועל כן הוא נסמך על הרישום בדוח שערך.

הכלל בדבר "הקפאת הזכירה שבעבר"

קבילותו של מסמך שהוגש גם כראייה לתוכנו, על פי כלל "הקפאת הזכירה שבעבר", הוכר בפסיקה, ובע"פ 869/81 מוחמד שניר ואח' נ' מ"י, ניתח כב' הנשיא (בדימ') מ. שמגר, באופן יסודי את הסוגיה וקבע כי "יש תנאים מוגדרים, אותם יש לקיים כדי שהמסמך, המקפיא את הזיכרון, יהפוך לראיה קבילה" והם:

"א. מסמך בכתב, המוגש במקורו או - אם אבד או אינו בר-השגה - באמצעות ראיה משנית;

ב. שנערך בזמן האירוע או בסמוך אליו;

ג. על יסוד עדותו של העד, שערך את המסמך, או שהמסמך נרשם מפיו לפי הוראותיו;

ד. העדר זכירה נוכחית של העד, מלא או לפחות משמעותי;

ה. אישור זהותו של המסמך על-ידי העד;

ו. הסבר משכנע של העד בדבר נקודות האחיזה שלו לסברתו בדבר אמיתות התוכן;