החלטה
1.לפניי בקשה למעצר הנאשם עד תום ההליכים. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו סדרת עבירות של איומים, תקיפה סתם, והפרת הוראה חוקית.
2.מעיון בחומר עולה, כי הנאשם מתגורר במחסן, המצוי בסמיכות לישיבת "דודאי ראובן". בין הנאשם, ובין הבעלים הרשום של המקרקעין קיימת מחלוקת לגבי הזכויות במקרקעין, עת הנאשם סבור כי מגיעות לו זכויות במקרקעין. מכוח הזכויות אשר הנאשם סבור שמגיעות לו, ניטשת מחלוקת בינו לבין הישיבה ואנשיה.
3.כתוצאה ממחלוקות אלו, אירעו מספר עימותים בין הנאשם לבין אנשי הישיבה, אשר בעקבותיהם הוצא ביום 17.4.11 צו מניעת הטרדה ואיסור קשר בין הנאשם לבין מר סיבוני.
4.ביום 2.8.11, אליבא כתב האישום, איים הנאשם בפגיעה שלא כדין בגופו של ראש ישיבת המקום ובפגיעה באחרים. כמו כן, אליבא כתב האישום, תקף הנאשם את מר מזרחי ואת מר סיבוני. כתב האישום מאשים את הנאשם גם באשמת איומים במועדים נוספים.
5.אתחיל מהסוף. העבירות נשוא כתב האישום, מעצם טיבן וטבען מקימות עילת מסוכנות. במיוחד אמורים הדברים עת בית משפט זה עצמו התרשם שיש צורך בהרגעת רוחות, ועל כן הוציא מלפניו צו, וצו זה הופר. מעבר לכך, "רוח התקופה" היא כזו, שסכסוך אזרחי מוביל לעשיית דין עצמית ולא אחת גובה הדבר נפגעים בנפש. מציאות זה מקימה מסוכנות, ומחייבת להתייחס בחומרה לעבירות של אלימות, גם מקום בו מדובר באלימות מילולית. מקל וחומר אמורים הדברים, מקום בו איומים מושמעים בקרבת מוסד דתי, כלפיי אנשי דת, בסמוך לאחר שכול שאירע במשפחתם. בכגון דא יש לייחס חומרה וסיכון מיוחדים למשמיע האיום. כמו כן, יש לציין כי לא הוצגה לי כל חלופת מעצר אמיתית שתכהה את המסוכנות וחשש לשיבוש.
6.השאלה המהותית היחידה שעל הפרק הנה קיומן של ראיות לכאורה.
7.עיינתי בתיק; לאחר ששקלתי הדברים, ונוכח השלב הדיוני בו אנו מצויים, סבורני כי לראיות הקיימות בתיק קיים כוח הוכחתי פוטנציאלי המעלה סיכוי סביר לביסוס אשמת הנאשם.
8.א. יש לזכור כי גם אם מדובר בסכסוך עסקי, הרי בצד אנשי הישיבה קיימים לפחות שלושה מתלוננים וקיימת משמעות גם ל"כמות" הראיות.
ב. העד אהרון שלמה שלוש, פירט על מסכת איומים ארוכה לרבות מרדף של הנאשם אחריו, כשהוא מצויד בקופיץ. העד ציין כי הנאשם משמיע כלפיו איומים ברצח, חדשות לבקרים.
ג. העד רועי מזרחי תיאר את הנאשם בצורה זהה (אף מבחינת פרטי לבוש). תיאור האיומים שהשמיע העד מזרחי זהה לתיאור האיומים שהשמיע העד שלוש.
ד. ראש הישיבה, הרב טימסית ציין אף הוא איומים שהושמעו על ידי הנאשם, תוך שימוש בלשון דומה (חרבות, פלסטינאים וכיו"ב). אומנם, ב"כ הנאשם מציין כי כשהגיע הרב טימסית לא נכח במקום אף אחד אחר, אך בהמשך דבריו מציין הרב כי המציאות השתנתה "כשהתרחש המקרה".
ה. משקל כבד ראיתי לתת לזהות באופן האיומים, ולכך כי נשמעו תדירות כלפי אנשי הישיבה.
9.עדות הנאשם מיום 3.8.11 כשלעצמה, הייתה מסבכת. הנאשם הפנה את חוקרי המשטרה לשכנה הגב' שווילי, אך זו מנגד אישרה כי אכן אירעה תגרה. הנאשם טען כי מעולם לא איים על אף אדם וניסה לתקן את נוסח דבריו ("הוא מיוחס לפלסטינאים, הם בני גרים"). גם ביום 7.8.11 נתן הנאשם עדות מסבכת. הנאשם טען כי לא השמיע איומים, וכי בני הישיבה הם שפלשו לביתו. הנאשם טען כי בני הישיבה ניקו את המקום ואת החצר. משהופנה הנאשם לכך, כי העירייה היא שניקתה את המקום והחצר טען שהתכוון לבנייה. הנאשם הכחיש כי קיים נגדו צו (לא היה ולא נברא) וטען "אני בכלל לא מתקרב למקום הזה", וזאת בצד טענה כי הותקף על ידי המתלוננים.
10.ב"כ הצדדים טענו בהרחבה, תוך שב"כ הנאשם מצביע על סתירות בעדויות המתלוננים.
11.כאמור, בחנתי את חומר הראיות ולדעתי קיים סיכוי סביר להוכחת אשמת הנאשם. יש לזכור, כי בשלב המעצר עד תום ההליכים, אין די בהצבעה על סתירות בדברי העדים אלא יש להראות כי הסתירות גלויות על פניהן וכי הן מקעקעות הגרסה. ראה לעניין זה בש"פ 385/11 ובש"פ 352/11. איני סבור כי זה המצב בענייננו. גם אם טיב האיום המדויק לא הוברר עד תום, אין ספק בלבי כי הושמעו איומים וכי בפועל התרחשה תגרה בפתח הישיבה. בשלב זה, איני נדרש לשאלת יוזם התגרה ועניין זה הינו להליך העיקרי.
12.השתכנעתי כי על אף קיומו של צו תלוי ועומד, נוצר עימות בין הנאשם לבין המתלוננים, אשר הגיע לכדי תגרה של ממש. במסגרת עימות זה, הושמעו איומים כלפי המתלוננים. גם אם איני משוכנע לחלוטין בביצוע תקיפה של ממש, די באיומים הקשים שהושמעו, בליווי עברו המכביד של הנאשם, כדי להניח תשתית ראייתית ולהצדיק קביעה של מסוכנות.
13.לא ניתן לומר כי הנאשם אינו "משדר" מסוכנות. מקום בו ב"כ הנאשם טוען לנורמטיביות הנאשם, ניתן גם להתחשב בהליכים תלויים נגדו ואף לשקול אותם לחומרה, כחשש הימלטות מאימת הדין (בש"פ 7128/10 ובש"פ 6718/06).
14.לשאלת המסוכנות, רואה אני להוסיף הפסיקה הידועה בנוגע לעבירות אידיאולוגיות (בש"פ 7522/10 ובש"פ 7611/10). גם אם סבור הנאשם כי קיימת לו זכות במקרקעין, אין בדרך הזרוע והאיום, כדי לממש זכות זו. לנאשם עומדת הזכות לפנות לערכאות.
15.אשר לשאלת החלופה, לצערי לא הוצעה עד הלום חלופה של ממש. ייתכן, וחלופת מעצר בפיקוח, הייתה מתאפשרת, שכן הסיכון כאן הינו נקודתי וכלפי גורמים ספציפים. דא עקא שלא הוצע מקום שישמש כחלופת מעצר, ומפקח מתאים ומשכך לא ניתן לשקול ברצינות חלופה.