מדינת ישראל נ' בר אל

גזר דין

הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירות של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש- עבירה לפי סעיף 308 + 382(ג) לחוק העונשין התשל"ז- 1977; ואיומים- עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין- התשל"ז 1977, הכל כפי שפורט בהרחבה בהכרעת הדין מיום 5.6.12.

בקליפת האגוז יצויין כי על פי האמור באישומים בהם הורשע הנאשם, ביום 18.1.10, בביתם של הנאשם ואשתו – שרה בר אל (להלן: המתלוננת) התפתח ויכוח בין השניים במהלכו הטיח הנאשם במתלוננת כי היא בוגדת בו, קילל אותה קללות בוטות וחריפות ודחף את ידה אחורנית.

בנסיבות הללו התקשרה המתלוננת להוריו של הנאשם וביקשה שיגיעו לביתם מאחר והנאשם לא רגוע.

בהמשך הגיעה אימו של הנאשם לבית בני-הזוג ולקחה את המתלוננת יחד עם ילדיהם הקטינים לביתה. זמן מה לאחר מכן הגיע הנאשם לבית הוריו ודרש מהמתלוננת ומילדיו הקטינים לחזור באופן מיידי הביתה. המתלוננת סירבה וביקשה מהנאשם כי יעזוב את הילדים אשר ישנו במיטותיהם. בתגובה ענה לה הנאשם: "זונה, מזדיינת עם כולם", תפס בחולצתה והכה בה בגבה ובצווארה. המתלוננת נמלטה מפני הנאשם והוא רדף אחריה ואמר לה "אני אפרק אותך".

כתוצאה ממעשיו של הנאשם נגרמו למתלוננת חבלות בגופה.

יצויין כי לנאשם, שהינו כבן 41, הרשעה קודמת משנת 2005, בת"פ 2006/04 (שלום ראשל"צ), בעבירה של תקיפת בת-זוג, עליה נדון למאסר על תנאי ועבודות של"צ, והועמד בצו מבחן לתקופה של שנה.

טיעוני המאשימה:

ב"כ המאשימה עתר להשית על הנאשם עונש מאסר בפועל לצד ענישה צופה פני עתיד בדמות מאסר על תנאי.

בטיעוניו לעונש ציין כי מדובר באירוע חמור ומתמשך, המלווה התפרצות זעם מסוכנת ובלתי נשלטת מצד הנאשם, במהלכו איים על המתלוננת באיום מן הרף הגבוה, תקף אותה בשתי הזדמנויות והותיר חבלות על גופה.

ב"כ המאשימה הפנה את בית המשפט לעובדה כי אין מדובר במעורבות ראשונה של הנאשם עם החוק, וכי הרשעתו הקודמת הינה בעבירה דומה כלפי אותה מתלוננת ממש.

בענין זה ביקש להפנות לגזר-הדין הקודם שניתן בעניינו של הנאשם ביום 3.1.05 (טל/2) ממנו עולה כי בית המשפט, בהמלצת הצדדים, הלך כברת דרך לטובת הנאשם והסתפק בענישה צופה פני עתיד לצד עבודות של"צ והעמדתו בצו מבחן לתקופה של שנה. זאת על רקע הטיפול שעבר הנאשם במסגרת "קרבה בטוחה" ושילובו בקבוצה טיפולית מתקדמת, לאור השינויים החיוביים בדפוסי החשיבה וההתנהגות שלו, ולאור הרצון שהביעה המתלוננת לשקם את מערכת היחסים.

אלא, שחרף זאת שב הנאשם לסורו ופגע במתלוננת תוך שברורה ההסלמה בהתנהגותו ובהתייחסותו כלפיה.

ב"כ המאשימה סבור כי בכך מלמד הנאשם על עצמו כי הינו מסוכן, אינו מבין את הפסול במעשיו ולא הפנים את חומרתם.

לטענת ב"כ המאשימה רק ענישה ממשית ומוחשית תרתיע את הנאשם מלשוב על מעשיו בעתיד, שכן ניסיון העבר בעניינו מלמד כי הענישה המותנית וההליכים הטיפוליים לא הביאו לשינוי המיוחל. בנסיבות הללו סבורה המאשימה כי אינטרס השיקום נסוג מפני שיקולי ההרתעה, המניעה והגמול ועותרת להשית על הנאשם ענישה קשה, מוחשית ומשמעותית שתעביר מסר חד וברור שגופה של המתלוננת אינו הפקר וכי התנהגות שכזו אינה מקובלת ולא תענה ביחס סלחני.

ב"כ המאשימה ביקש להתייחס לעובדה כי בני הזוג ממשיכים לקיים קשר זוגי והביע חשש לפיו נוכח גישתה המגוננת של המתלוננת כלפי הנאשם, תימנע מלהתלונן כנגדו במקרים עתידיים ולחשוף את עצמה ואת הנאשם להליך פלילי נוסף. משכך סבור ב"כ המאשימה כי יש צורך בהשתת ענישה קונקרטית ומוחשית שתבהיר לנאשם היטב את ההשלכות של מעשיו ותציב בפניו קו גבול ברור.

לתמיכה בעתירתו הגיש ב"כ המאשימה לבית המשפט אסופת פסיקה שעניינה ענישה מחמירה שהושתה על נאשמים שהורשעו בעבירות אלימות במשפחה.

טיעוני ב"כ הנאשם:

במסגרת ראיותיו לעונש, ביקש הנאשם להעיד את אביו - מר בר אל שמואל. מר בר אל ביקש ללמד זכות על בנו הנאשם וטען כי מדובר באדם טוב, נורמטיבי, אשר אינו אלים מטבעו, אם כי סובל מבעיה של התמודדות במצבי לחץ.

תיאר כיצד הוא ואשתו עזרו לבני הזוג ברכישת ביתם וסייעו להם בגידול הילדים. האב הוסיף כי לאחרונה יחסיהם של בני הזוג טובים, הם נפגשים באופן קבוע בסופי שבוע ומביעים נכונות להמשיך בחיים משותפים.