מדינת ישראל נ' ברגר

החלטה

נגד המשיב דלעיל הוגשה בקשה להורות על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, וזאת בהתאם לסע' 21 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו – 1996, לאחר שהוגש נגדו כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפה סתם, איומים ותקיפת שוטר כדי להכשילו בתפקידו.

על פי הנטען, בתאריך 4.5.11, במהלך נסיעה ברכב עם אמו, תקף אותה המשיב שלא כדין וללא הסכמתה בכך שהיכה אותה בידו בזרוע ימין שלה. בהמשך ובהיותם במכולת ברחוב נתיב חן, תקף אותה בשנית באופן שדחף "עגלת הסופר" לכיוונה תוך שהיא פוגעת ברגלה וביציאה מהמכולת משך את התיק אותו החזיקה ודחף אותה. מאוחר יותר, משהגיעו שוטרים לדירת האם, סירב המשיב לפתוח להם את הדלת תוך שהוא מאיים עליהם בפגיעה בגופם ובחייהם וכשבסופו של דבר נכנסו השוטרים, לאחר שפתחו את הדלת בעזרת מפתח שקיבלו מהאם, והודיעו למשיב שהוא עצור החל להשתולל ולצרוח, התנגד למעצר ותקף שניים מהשוטרים באגרופים, בעט ונשך אחד מהם ביד שמאל וברגל שמאל, תוך שהוא גורם להם חבלות.

המבקשת טוענת, כי בידיה ראיות לכאורה להוכחות אשמתו של המשיב, בן היתר הודעת האם, דו"חות פעולה של השוטרים והודעת המשיב בה הודה בחלק מהמעשים. לפי המבקשת, העבירות בהן מואשם המשיב מקימות עילת מעצר של מסוכנות לביטחון הציבור בכלל ולביטחון המתלוננת והשוטרים בפרט.

המבקשת אינה מתעלמת מהעובדה שהמשיב משוחרר ממעצר, החלטה שאושרה ע"י בית המשפט המחוזי, אך ציינה, כי לאור המסוכנות יש לכל הפחות להשאיר את המשיב במעצר בית מלא עד תום ההליכים.עוד ציינה המבקשת, כי אומנם המשיב נחבל בזמן המעצר אך אין באותן חבלות כדי להפחית ממסוכנותו.

ב"כ המשיב לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה אך ציין כי לא מתקיימת עילת מעצר. הסניגור הפנה לעדות האם וציין, כי למשיב לא היתה כוונה לדחוף לעברה את העגלה. לעניין המכה על זרוע ימין, טען ב"כ המשיב, כי הדבר היה בעקבות ריב מילולי שהתפתח ביניהם וכי לא מדובר במסוכנות, מה עוד שלבית המשפט הוצגה תעודה פסיכיאטרית ממנה עולה כי הנ"ל לא מסוכן לא לעצמו ולא לסביבתו.

הסניגור סבור אפוא, כי אין מקום לכל חלופה, שכן בהעדר עילת מעצר אין בסיס אף למעצר בית ויש להבטיח אך ורק את התייצבותו של המשיב להמשך ההליכים בעניינו ולשם כך די בערבויות שהופקדו בשלב המעצר.

הסניגור חזר וציין, כי לדידו יש טעם לפגם בכך שכתב האישום הוגש ע"י תובע שהוא שוטר, וזאת בשים לב לעבירה של תקיפת שוטרים, והפנה לחבלות שנגרמו למשיב תוך שהציג תמונות המתעדות חבלות אלה. עוד הפנה הסניגור לעובדה כי אמו של המשיב התייצבה לכל הדיונים בעניינו וכאשר לדידה, המקרה התפתח למימדים שהיא לא התכוונה שיגיע אליהם.

ואכן, בדיונים בפניי, הן בשלב המעצר והן בשלב הנוכחי, התייצבה אמו של המשיב תוך שציינה כי כל כוונתה היתה להביא שוטרים שיתריעו בפני המשיב על מעשיו, אלא שהם נכנסו לדירה כמו "פיל בחנות חרסינה". לפי האם, מדובר ב"תלונת אגו" וכי אין כל הצדקה "שהילד יהיה שבועיים במעצר בית על מעשה כזה פעוט". היא ביקשה כי המשיב יחזור הביתה על מנת שתעזור לו להשתקם.

דיון והכרעה

בבואו לדון בבקשה מעין זו על בית המשפט לבחון את שאלת קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר ובהמשך לבדוק האם ניתן להשיג את מטרות המעצר על ידי חלופה שפגיעתה במשיב פחותה ממעצר ממש.

בענייננו, אין המשיב חולק על קיומן של ראיות לכאורה וטוב שכך, שכן חומר הראיות יש בו לכאורה כדי לסבך את המשיב במעשים המיוחסים לו, הן בעניין תקיפת האם והן לגבי תקיפת השוטרים.

באשר לעילת המעצר, אין דעתי כדעתו של הסניגור המלומד, שכן מתקיימת בפנינו עילת מעצר של מסוכנות וזאת נוכח מהות המעשים, אופיים, העובדה שנעשו בפרהסיה והעובדה כי המעשים, בחלקם, הופנו כלפי שוטרים – אנשי חוק – מבלי שהדבר הרתיע את המשיב. גם אם אין למשיב עבר פלילי כלשהו, אין בכך כדי לשלול את המסוכנות ולאיין אותה לחלוטין.

עם זאת, אין להתעלם מכך שמדובר בתיק לא אופייני שהינו שונה מהתנהלות רגילה של בקשה להארכת מעצר עד לתום ההליכים, שכן כאמור המתלוננת עצמה התייצבה בבית המשפט וביקשה להעביר את המסר כי המשיב אינו מסוכן וכי היא מבקשת שהוא יחזור הביתה על מנת שתעזור לו להשתקם. דבריה אלה של המתלוננת יש בהם כדי לרכך את המסוכנות גם אם אין בהם כדי לשלול אותה לחלוטין וזאת בשים לב למעשים שהופנו כלפי השוטרים.

קיומה של עילת מעצר אינו אומר כי יש להורות על מעצרו של המשיב באופן אוטומטי, על אחת כמה וכמה כשהוא משוחרר זה זמן רב ומבלי שהפר את תנאי השחרור והיווה סיכון למאן דהוא, גם לא למתלוננת. אין חובה גם כי אותם תנאי שחרור וההגבלות שהוטלו על המשיב ימשיכו להתקיים אם בית המשפט מגיע למסקנה כי ניתן להבטיח את המטרות שלשמן נועד הליך זה, תוך פגיעה מינימלית בחירותו של המשיב.

למשיב שבפניי אין הרשעות קודמות כלל, מעולם לא נפתחו נגדו תיקים פליליים ולהתרשמותי אין המדובר באדם מסוכן, לא כלפי המתלוננת ולא בכלל. עובדות אלה יש בהן כדי להשליך מחד על האמון שיש לתת במשיב ומאידך, על המסוכנות הנשקפת ממנו, מה עוד שאין במעשיו כדי להעיד על דפוס התנהגות עברייני שיש בו כדי למנוע אפשרויות של שחרור ואף הקלה משמעותית בתנאי השחרור.

בנוסף לכל אלה, יש לציין את החבלות שנגרמו למשיב עצמו, כפי שאלה מתועדות בתמונות, חבלות שיש בהן כדי להשליך על האירוע בכללותו.

ראוי להזכיר כאן, כי "בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: האחד עניינו במעשה. במסגרת זו על ביהמ"ש לשקול האם המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על מעשים דומים, האם המעשה מגלה אופי רע ואלים או מעיד על מועדות. ההיבט השני מתמקד בעושה, עברו ואופיו. כאן אנו שואלים האם לנוכח אופיו, אישיותו או תכונותיו של העושה נשקפת ממנו סכנה לציבור או ליחידו" (בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' תבאת גרה. מאגרים משפטיים).

בהתבסס על האמור לעיל, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים ונתתי את דעתי לנסיבות המקרה, להעדר עבר פלילי של המשיב ולמהות המעשים המיוחסים לו, שוכנעתי כי ניתן להשיג את מטרות המעצר ולהבטיח את התייצבותו של המשיב להליכים בעניינו, ע"י תנאי שחרור של הפקדה כספית, עיכוב יציאה מהארץ, התחייבות עצמית וערבות צד ג'.

כאן יצוין, כי ההחלטה לשחרר את המשיב בהליך של מעצר ימים, כללה גם איסור יצירת קשר עם המתלוננת משך תקופת מעצר הבית, אך לא נראה לי שאיסור זה הינו אקטואלי בנסיבות שתוארו, שכן כאמור ליוותה המתלוננת והיא ממשיכה ללוות את המשיב בהליכים בעניינו ולא נראה שאיסור כאמור, כמו גם הרחקה ממנה, נחוצים בשלב זה. משכך, גם אין מקום להרחקת המשיב מביתה של האם, שם הוא מתגורר.