הכרעת דין
1.נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של עקיפה בדרך לא פנויה בניגוד לתקנה 47 (ד) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961.
2.עפ"י הנטען בהזמנה לדין וכתב אישום (הדו"ח - ת/1) – בתאריך 05/04/11 שעה 06:30 בערך, נהג הנאשם ברכב מ.ר. 2186267 בכביש 42 ליד כפר הנגיד. עפ"י המתואר בדו"ח: " .. ליד כפר הנגיד הרכב הנ"ל עקף רכב אחר ולא היה מספיק מרחק, בלמתי את הרכב על מנת שלא יהיה תאונה חזיתית בצעתי פרסה, בקשר עין עם הרכב"
תגובת הנאשם לדו"ח היתה: "אני עקפתי את הרכב והנהג הנעקף המשיך לתת גז".
3.בהקראה טען הנאשם: "זה לא נכון, זה שנסע לפני נסע לאט, בקושי 60. יצאתי לעקוף הוא האיץ והשוטר- לא ראיתי בכלל שזה רכב משטרה היה מספיק רחוק השלמתי את העקיפה ובכלל הוא עוד לא הגיע".
4.בישיבת ההוכחות העיד מטעם המאשימה השוטר עורך הדו"ח, אלי פרג' עת/1, מטעם ההגנה העידו הנאשם עה/1 ואשתו- עה/2.
5.בעדותו, חזר עת/1 על האמור בדו"ח והעיד, כי הנאשם עקף רכב אחר. כתוצאה מכך העד, שנסע בנתיב הנסיעה הנגדי ובא מולו, נאלץ לבלום על מנת לא תתרחש תאונה חזיתית. לאחר שהתעשת, עשה סיבוב פרסה כשהוא בקשר עין עם רכב הנאשם ועצר אותו בצד. כשמסר את הדוח לנאשם, טען הנאשם שהרכב הנעקף האיץ ולכן גם הוא האיץ כדי לסיים את העקיפה.
בחקירתו הנגדית נשאל העד למה היה עצבני כשפנה לנאשם. העד ענה "הייתי נסער מזה שכמעט הייתה תאונה" (עמ' 2 ש' 5).
6.הנאשם שבחר להעיד, סיפר בעדותו, כי כשהתחיל בעקיפה היה שדה ראיה של 800 מ' עד ק"מ ולא נראה שום רכב מתקרב בנתיב הנסיעה הנגדי. כשהתחיל בעקיפה, הרכב הנעקף נסע במהירות של כ- 60-70 קמ"ש, הנאשם החל בעקיפה במהלכה הייתה עליה בכביש ולאחר מכן ירידה וסיים את העקיפה ורק אז הופיע מולו השוטר והיה ביניהם מרחק של 300-400 מ'. הנאשם חזר לנתיב נסיעתו וחלפו 15 שניות עד שרכבו חלף על פני רכב השוטר והשוטר כלל לא נאלץ לבלום.
בחקירתו הנגדית, נשאל הנאשם לעניין האצת הרכב. הנאשם העיד: "אני לא האצתי, אני הגברתי למהירות של 90 קמ"ש כי הרכב שלפני נסע מאוד לאט" (עמ' 2 ש' 29).
בהמשך טען "...היה לי מספיק זמן כי לא היה שום רכב מולי. 700-800 מ' לא היה שום רכב" (עמ' 3 ש' 3). ובהמשך טען "אני יצאתי לעקיפה ולא היה שום רכב מולי. התחלתי לעקוף אותו, והוא התחיל להאיץ ואז הוא הופיע, יש שם עלייה כזאת. זה לא נכון שהוא בלם ועמד בצד...".
עה/2 גב' בן אדרת יפה, אשת הנאשם, סיפרה בעדותה, כי כשהנאשם יצא לעקיפה, לא היה מולו שום רכב. הוא השלים את העקיפה ואחרי שהיו כבר במסלול הימני, הניידת עברה. אחרי 10 דקות ניידת כרזה להם לעצור ובעלה, הנאשם, עצר בצד.
בחקירתה הנגדית, הודתה העדה כי הבחינה בניידת רק בעת שהניידת חלפה על פניהם אחרי שחזרו לנתיב הימני (עמ' 4 ש' 1-4). היינו, העדה לא הבחינה במתרחש בדרך בנקודת הזמן הרלוונטית.
7.עדותו של עת/1 לא הופרכה. הנאשם הודה כי יצא לעקיפה והרכב הנעקף האיץ, וכי במהלך העקיפה ישנה עליה בכביש לפיכך היה עליו לנקוט במשנה זהירות ולחזור לנתיב נסיעתו ברגע ששדה הראייה שלו מוגבל ולא להמשיך בעקיפה. וכך חייב היה לנהוג גם אם גרסתו שהרכב הנעקף האיץ את מהירותו.
העובדה, שבסופו של דבר לא ארעה תאונה, אינה מוכיחה כי הנאשם לא ביצע עבירה, אלא שהנהג בנתיב הנגדי נקט במשנה זהירות ומנע תאונה.
8.כבר נפסק לא פעם, כי בעבירות התעבורה מסוג העבירה הנדונה, ניתן להרשיע הנאשם על סמך עדותו היחידה של השוטר, שהבחין בביצוע העבירה, אולם זאת בתנאי שאין סתירות בה ואין תמיהות.
ערה אני לעובדה, כי הרשעת הנאשם במקרה דנן נובעת מעדותו היחידה של עד התביעה, אולם עדות זו מסתייעת הן בתגובתו הספונטנית של הנאשם בעת רישום הדו"ח והן בעדותו בבית המשפט, על כן ניתן להרשיעו על סמך עדות השוטר בלבד.
9.סוף דבר: לאור האמור לעיל, אני קובעת, כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר, המיוחס לנאשם בכתב האישום. לפיכך אני מרשיעה אותו בעבירה של עקיפה בדרך לא פנויה בניגוד לתקנה 47 (ד) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961.
ניתנה והודעה היום כ"ו כסלו תשע"ב, 22/12/2011 במעמד הנוכחים.
לאה שלזינגר שמאי, שופטת
גזר דין