מדינת ישראל נ' בלאן

החלטה

בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בתאריך 24/01/11, בהעדר המבקש.

סעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 קובע, כי בית המשפט רשאי לבטל פסק דין שניתן בהעדר הנאשם, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.

המבקש ציין בבקשתו כי זומן לדיון כדין, אולם לא התייצב היות שלא הבין כי עליו להתייצב לדיון, שכן הינו נטול השכלה.

בפסיקה נקבע כי טעות או שכחה של נאשם או של ב"כ, אפילו נעשתה בתום לב, אינה מהווה עילה לביטול פסק דין שניתן בהעדר. משזומן הנאשם כדין ולא התייצב, כאשר אין בידו סיבה מוצדקת לאי התייצבותו, הרי שהיה לו יומו בבית המשפט, ומשכך אין לו להלין אלא על עצמו (רע"פ 9142/01 סוריא איטליא נ' מדינת ישראל פ"ד נד (6) 793; רע"פ 2586/10 אלי אסולין נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים המשפטיים; ר"ע 418/85 פרץ רוקנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לט (3) 279; רע"פ 8445/07 אברהם קדוש נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים המשפטיים; רע"פ 8333/09 פיראס חביבי נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים המשפטיים).

המבקש טען כי תוקף רישיון הנהיגה פקע ביום 13/03/11 ולא כפי שנכתב בכתב האישום.

מעיון באישור משרד התחבורה שצורף לבקשה עולה כי רישיון הנהיגה הקבוע של המבקש היה תקף מיום 16/08/07 ועד ליום 23/08/08.

למבקש היה רישיון נהיגה זמני מיום 13/09/09 ועד ליום 13/03/10.

בפסיקה נקבע כי מקום בו ניתן למבקש רישיון נהיגה זמני, משלא השכיל בתקופה זו להוציא רישיון נהיגה קבוע, אזי אין לראות בתקופה שבה החזיק רישיון נהיגה זמני כמפסיקה את מניין התקופה מאז פקע רישיון הנהיגה, שכן אין החוטא אמור לצאת נשכר. משכך, תקופת הפקיעה תחושב ממועד פקיעת הרישיון הקבוע. (רע"פ 6549/06 לירן שגיא נ' מדינת ישראל; ע"פ 6920/07 אורי חסון נ' מדינת ישראל – פורסמו במאגרים המשפטיים).

הנה כי כן, כתב האישום נוסח באורח מדויק ובמועד ביצוע העבירה פקע רישיון הנהיגה של המבקש במשך כשנתיים.

לאור האמור לעיל, הענישה שהוטלה על המבקש הינה בהתאם לרמת הענישה הנוהגת ולא נגרם למבקש עיוות דין כתוצאה ממתן פסק הדין בהעדרו.

אשר על כן, הבקשה נידחת.

פסק הדין יוותר על כנו.

ניתנה היום, י"א אייר תשע"א, 15 מאי 2011, בהעדר הצדדים.