מדינת ישראל נ' ארגו

החלטה

מונחת בפניי בקשת הנאשמת לביטול כתב האישום התלוי ועומד נגדה, זאת בגין מספר נימוקים אשר חוסים תחת עילת הגנה מן הצדק, כאמור בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב- 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי").

בקשת הנאשמת מושתת על הטיעונים לקמן:

האחד הינו עובדת הגשת כתב האישום, חרף היעדר אישור שפיטה מהמחלקה לחקירת שוטרים, אשר נדרש נוכח תלונה אשר הגישה הנאשמת נגד השוטרים אשר היו מעורבים במעצרה, זאת בהתאם להנחיית פרקליט המדינה מס' 2.18 ומכוח סעיף 7 לפקודת המטה הארצי 06.03.03. הטיעון השני נוגע לאי מסירת ראיה בעלת פוטנציאל מזכה לידי ב"כ הנאשמת. הכוונה לתיעוד מצלמות האבטחה הנייחות במקום האירוע נשוא כתב האישום, אשר בכוחן להוכיח את חפות הנאשמת, כך לשיטת ב"כ. הטיעון השלישי עניינו אכיפה בררנית בעניינה של הנאשמת, תוך אפלייתה הפסולה לרעה הן אל מול משתתפים אחרים באירוע, אשר התנהגותם באירוע הייתה זהה לזו של הנאשמת, אולם המשטרה ביכרה שלא לעצרם, והן מול משתתפים אחרים באירוע, שאמנם נעצרו, אולם המאשימה נמנעה מלהגיש כתבי אישום בעניינם. נושא הטיעון הרביעי הינו הגשת כתב האישום על ידי המאשימה בחוסר סמכות, זאת נוכח תיקון 62 לחוק סדר הדין הפלילי, אשר נכנס לתוקף ביום 17.11.10, ולפיו כתבי אישום בעבירה של תקיפת שוטר יוגשו על ידי פרקליטות המחוז חלף ענף התביעות.

על אודות היעדר אישור השפיטה מהמחלקה לחקירת שוטרים, טוענת המאשימה כי עת נחקרה הנאשמת בתחנת המשטרה לאחר מעצרה ובדיון המעצר שנתקיים בעניינה, לא העלתה הנאשמת אף לו טענה אחת בדבר אלימות מצד השוטרים כלפיה. הלכך, נעדרה כל אינדיקציה לקיומו של הצורך בהמצאת אישור השפיטה כאמור. מכל מקום, כך נטען, תיק מח"ש בעניינה של הנאשמת נחקר ונבדק והוחלט לסוגרו בשל חוסר ראיות. 

באשר למסירת הקלטות לידי ההגנה נטען כי המאשימה פעלה בשקידה הראויה על מנת לאתרן אולם הושבה ריקם לאחר שנמצא כי נעדר תיעוד ממצלמות האתר. כן, שוללת המאשימה את הטענות בדבר נקיטתה באכיפה בררנית כלפי הנאשמת ובדבר הגשת כתב האישום בחוסר סמכות נוכח התיקון לחוק סדר הדין הפלילי.

דיון

דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" מעוגנת בסעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי, לפיו ניתן לבקש ביטולו של כתב אישום מקום בו הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. בתי המשפט יזדקקו לטענה זו אך במקרים חריגים ביותר, מקום בו נהיר לכל כי קיומו של ההליך הפלילי במקרה נתון יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות [ר' למשל ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 807]. לא רק התנהגותן הנפסדת של הרשויות עשויה להוביל לביטול כתב אישום, וגם נסיבות שאינן תלויות ברשויות כלל ועיקר עשויות לבסס מסקנה, כי במקרה הנתון ניהול ההליך הפלילי יעמוד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.  

על רקע האמור, יש לבחון האם טענות הנאשמת ראוי שיחסו תחת הגנה זו, אם לאו:

אישור השפיטה ממח"ש

נוכח הנחיות פרקליט המדינה (הנחיה מספר 2.18) כמו גם פקודת המטה הארצי 06.03.03 (להלן: "ההנחיות"), בעת קיומן של תלונות הדדיות- נגד אזרח בחשד לתקיפת שוטר, ונגד שוטר בחשד להפעלת אלימות כלפי האזרח באותו העניין- שומה של התובע לעכב את הטיפול בתיק עד אשר יוחלט על סגירת התיק כנגד השוטר.

חרף הנחיות אלו, כתב האישום כנגד הנאשמת הוגש יום למחרת האירוע נשוא כתב האישום, זאת בהיעדר אישור השפיטה ממח"ש. טענת המאשימה הינה כי הואיל והנאשמת לא העלתה כל טענה בדבר תקיפתה על ידי השוטרים בעת האירוע, נבצרה ממנה היכולת לדעת אודות גרסת הנאשמת והלכך לא פעלה לבחינת עניינה מול מח"ש. תלונת הנאשמת הוגשה למח"ש, אף לשיטת הנאשמת, אך ביום 4.10.10, כחודש לערך לאחר הגשת כתב האישום. פנייתה של ב"כ הנאשמת דאז ליועץ המשפטי לממשלה, לשר הפנים ולשר לביטחון פנים נעשתה לאחר הגשת כתב האישום, ביום 13.9.10, אולם לשיטת המאשימה, לא הובאה עובדה זו לידיעתה ועל כן המשיכה בניהול ההליכים נגד הנאשמת.

בקליפת האגוז יצוין, כי נעדרת הוראת חוק המחייבת את בית המשפט לבטל אישום בתקיפת שוטרים בשל היעדר אישור שפיטה, ואין הוא כפוף להנחיות, אשר מעצם טיבן מכוונות לתובעים האמונים על הגשת כתבי האישום [ר' תפ"ח 7028/08 קרן סרנקו נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 17.4.2008)].

מבלי לגרוע מן האמור לעיל יצוין, כי אישור מח"ש על סגירת תיק החקירה נתקבל ברשות המאשימה ביום 3.5.11, דא עקא שלא מחוור מאישור זה כי אכן מתייחס הוא לעניינה של הנאשמת, וניתן רק לסבור כך נוכח התייחסותו לעניינו של המתלונן דניאל ארגו, אשר בעניינו נסגר תיק המח"ש מחוסר ראיות. באשר ליתר המתלוננים, ויש רק להניח כי בכללם גם הנאשמת, הוחלט לגנוז את תיק המח"ש מהיעדר עניין ציבורי ללא המשך חקירה, זאת בניגוד לטענת המאשימה כי תיק המח"ש בעניינה של הנאשמת נחקר ונגנז מחוסר ראיות.

סבור אני, כי המאשימה צריכה הייתה לוודא מול מח"ש האם ההודעה אשר נתקבלה ברשותה אכן מתייחסת לנאשמת, ובאם כן, לדאוג כי תונפק מטעם מח"ש הודעה חדשה אשר תבהיר זאת. כן, על המאשימה היה לשים לבה אל עילת סגירת תיק המח"ש, באשר ישנה חשיבות לא מבוטלת להנמקה שביסוד ההחלטה לסגור את התיק [ר' ע"פ 2139/08 מדינת ישראל נ' סנדור רחמים (פורסם בנבו 1.6.2008)].

מכל מקום, אינני סבור כי יש בעובדת הגשת כתב האישום בהיעדר אישור השפיטה כדי להביא לביטולו של כתב האישום, זאת מן הנימוקים אשר פורטו לעיל. הדברים אמורים ביתר שאת על רקע העובדה כי המאשימה לא ידעה, עת הגישה את כתב האישום, אודות גרסת הנאשמת בדבר אלימות מצד השוטרים המעורבים באירוע כלפיה, זאת נוכח העובדה כי הנאשמת לא העלתה גרסה זו בהזדמנות הראשונה שנקרתה בפניה. זאת ועוד, אישור השפיטה, (הכפוף לוידוא המאשימה כי זה אכן מתייחס לנאשמת), הועבר כבר לידי המאשימה ביום 3.5.11. יחד עם זאת יוטעם, כי באפשרות הנאשמת לתקוף את החלטת מח"ש שלא להוסיף ולחקור את תלונתה ואת החלטתה לסגור את התיק נשוא תלונתה בשל היעדר עניין ציבורי. את הטענה בדבר הגנה מן הצדק תוכל להעלות בשלב מאוחר יותר של ההליך, לאחר שמסכת הראיות בכללותה תובא בפניי.

העברת התיעוד ממצלמות האבטחה לידי הסנגוריה

הנאשמת, באמצעות ב"כ, טוענת לקיומו של תיעוד ממצלמות האבטחה, אשר מוצבות דרך קבע במקום בו התרחש האירוע נשוא כתב האישום. לשיטתה, המדובר בחומר חקירה אשר הינו בשליטת המאשימה, ומשכך היה עליה לאתרו ולמוסרו לידי הנאשמת.

אין חולק בדבר חשיבות מיצוי כלל פעולות החקירה הנדרשות בתיק מסוים, תוך חתירה לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשוי להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם עשויה להוביל להרשעתו [ר' ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 466, 471)]. ברי גם, שהתיעוד המבוקש הינו בבחינת חומר חקירה נוכח הרלוונטיות הישירה שלו לאישום ונוכח האפשרות הממשית הגלומה בו לנסוך אור על טענות הצדדים, להפריכן או לאשרן. התביעה מצווה להעביר לידי ההגנה כל מה שהוא בבחינת חומר חקירה, והלכך מתפקידה לתור אחר אפשרות קיומן של קלטות האבטחה. בנקודה זו טוענת המאשימה כי נעשו מאמצים בלתי נלאים מצידה לאיתור התיעוד ממצלמות האתר, אולם סופו של יום  העלתה חרס בידה.

מן הראוי היה לה לתביעה, לתעד כדבעי את ניסיונות איתור הקלטות ולהמציא תיעוד זה לידי ההגנה. אין די בהעלאת אמירות בעלמא, אשר אינן מעוגנות כנדרש בראיות, והיעדר התיעוד בכתב הינו בבחינת פגם חמור אשר, ככלל, יש לזוקפו לחובת המאשימה. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח העובדה כי לרוב תידרש התביעה לשאלת ניסיונות האיתור זמן רב לאחר ביצועם, והיעדר התיעוד יעיב על יכולתה למסור מידע נכון ואמיתי בחלוף הזמן.