מדינת ישראל נ' אמסלם ואח'

החלטה

בפניי בקשת הנאשמים 2 ו- 3 (להלן: "הנאשמים") לביטול כתב האישום התלוי ועומד נגדם, זאת בשל הטענה כי הגשת כתב האישום ואופן ניהול ההליך על ידי המאשימה עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית, כאמור בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי").

בקשת הנאשמים לביטול כתב האישום נשענת על הטעמים הבאים:

היעדר קיום חובת השימוע, זאת לאחר שכתב האישום נמחק כבר פעמיים קודם להגשת כתב אישום זה בגין הפרת קיום הוראות סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי; השיהוי המופלג בהגשת כתב האישום, אשר הוגש בשנת 2010 בגין אירוע אשר אירע בשנת 2005; אי קבלת מלוא חומר החקירה מידי המאשימה- הכוונה לקלטת אבטחה, אותה ביקשו ב"כ הנאשמים מידי התביעה, באשר יש בה, לשיטתם, כדי לשפוך אור על טענות הצדדים; עובדת מותו של הנאשם 1, אשר יש בה, לשיטת ב"כ הנאשמים, כדי לגרום להיזק ראייתי ולפגיעה ביכולת ההגנה של הנאשמים; באשר לנאשם 2- הפרת זכות ההיוועצות עם עורך דין.

בתגובתה, ציינה ב"כ המאשימה כי כתב האישום אכן נמחק פעמיים, ואולם לשיטתה, עצם קיום ההליך הקודם, יש בו משום שימוע וכי הנאשמים לא טרחו לנצל את ההליך בשמו נמחק כתב האישום, ועושים כעת שימוש לרעה בזכות השימוע. עוד ציינה ב"כ המאשימה כי במסגרת התיק הנוכחי, ביום 11.1.11, קיבל ב"כ הנאשם 3, בעקבות פנייתו לסגירת התיק כנגדו, מכתב מראש ענף תביעות המודיעו כי אין מקום לסגור את התיק. כן, נפגשו ב"כ הנאשמים ביום 28.3.11 עם ראש ענף תביעות, ובמסגרת הפגישה שטחו בפניו טענותיהם.

באשר לקלטת, אשר נתבקשה על ידי ב"כ הנאשמים, נטען כי חרף מאמצי התביעה להשיגה, אין בנמצא קלטת זו.

דיון

"הגנה מן הצדק" הינה דוקטרינה המעוגנת בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע כי ניתן לבקש ביטולו של כתב אישום מקום בו הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. יחד עם זאת, נקבע בפסיקה כי קבלת הטענה תיעשה רק אך במקרים חריגים ביותר:

"ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך-כלל יידרש הנאשם להראות שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו, עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא למשל לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות, ומבססות, בבירור את המסקנה כי במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר." [ר' ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 807 (להלן: "פרשת בורוביץ")].

בית המשפט, בפרשת בורוביץ, התווה מבחן משולש להחלת הדוקטרינה, כדלקמן:

בשלב הראשון, על בית המשפט לבחון מהם הפגמים שנתגלו בהליך המשפטי ומהי עוצמתם. בשלב השני, על בית המשפט לבחון האם ניתן לקיים את ההליך הפלילי בצורה הוגנת וצודקת, חרף הפגמים שנתגלו בו. בשלב השלישי, על בית המשפט לבחון, במידה והשתכנע כי ההליך אכן נוהל באופן הנוגד את עקרונות הצדק וההגינות, האם ניתן לנקוט באמצעים מתונים יותר מאשר ביטול כתב האישום על מנת לרפא את הפגמים [ר' פרשת בורוביץ, 807-808].

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ועל סמך  המבחנים אשר הותוו בפסיקה, באתי למסקנה שיש לדחות את טענות הנאשמים, זאת מן הטעם שאין המקרה הנדון חוסה תחת אותם המקרים החריגים בהם קיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות המשפטית.

כלל נקוט הוא, כי טענת השיהוי שלעצמה, אין בה כדי להביא לביטול כתב אישום תוך החלת דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק". לעניין זה נקבע כי יש לבכר את המסלול הקונקרטי, להבדיל מזה התיאורטי, לאמור המסלול הבוחן בכל מקרה ספציפי את עיוות הדין ויכולת ההגנה של הנאשם [ר' ע"פ 70770/00 מדינת ישראל נ' משה ארויה [פורסם בנבו ביום 20.3.2001]]

במקרה הנדון כתב האישום עסקינן אכן הוגש בשיהוי ניכר ונכון אני להניח כי שיהוי זה גרם עוול לנוגעים בדבר. יחד עם זאת, לא ניתן לגזור מכך ביטול אוטומאטי של כתב האישום, והשלכות השיהוי ייבחנו במסגרת המבחן המשולש, אשר צוין לעיל, כאשר במקרה הנדון סבורני כי ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו בהליך באמצעים מתונים יותר, כך למשל לשוקלם במסגרת גזר הדין, ככל שיורשע מי מהנאשמים בסופו של הליך.

יצוין כי טענת השיהוי אינה עומדת לבדה, כי אם מצטרפת ליתר הטענות שהעלו הנאשמים. יחד עם זאת, אף בהצטרף כל הטענות יחדיו, איני סבור כי יש בטענה זו כדי להביא לקבלתה של הטענה המקדמית בדבר "הגנה מן הצדק". הדברים אמורים ביתר שאת מקום בו הוגשו שני כתבי אישום עובר להגשת כתב אישום זה, האחד הוגש במהלך שנת 2006 והשני הוגש במהלך שנת 2008, אולם שני כתבי האישום נמחקו בגין הפרת חובת השימוע, קרי המאשימה החלה לנקוט בצעדים אקטיביים נגד הנאשמים עוד בשנת 2006.

טענות הנאשמים בדבר השלכות מותו של הנאשם 1 ובדבר אי קיום חובת ההיוועצות (לגבי הנאשם 2), אינן מעוגנות בראיות כלשהן ואינן יכולות להיבחן בשלב זה של ההליך. טענות אלו, עליהן להתברר על יסוד ראיות אשר תוצגנה על ידי הצדדים במהלך שמיעת הראיות ולא במסגרת דיון בטענות מקדמיות [ודוק- באשר להפרת חובת ההיוועצות הנטענת, הרי שמקומה של טענה זו להתברר במסגרת "משפט זוטא"].

אשר להפרת חובת השימוע- בגין האירוע נשוא כתב אישום זה הוגשו נגד הנאשמים שני כתבי אישום, אשר בוטלו בגין הפרת הוראות סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי. כתב האישום הראשון הוגש במסגרת ת.פ. 1936/06 ונמחק במהלך חודש נובמבר בשנת 2007 וכתב האישום השני הוגש במסגרת ת.פ. 5207/08 ונמחק ביום 3.1.2010. חרף העובדה כי כתב האישום נמחק פעמיים בגין אי קיום חובת השימוע, לא השכילו הנאשמים ביחס לכתב האישום הנוכחי לעמוד על קיום זכות השימוע המוקנית להם. אכן, ב"כ הנאשמים פנה אל התביעה בבקשת שימוע, וברשותו אישור מסירה המאשש את מסירת המכתב בדואר רשום. יחד עם זאת, הדעת נותנת כי נאשמים החפצים באמת ובתמים בשטיחת טענותיהם לצורך הימנעות מהגשת כתב האישום בעניינם, יעשו כל שלאל ידם על מנת לממש זכות זו. דומני כי העלאת הטענה על ידי הנאשמים כעת, לאחר שישבו בחוסר מעש חרף העובדה כי ידעו אודות אפשרות הגשת כתב האישום בעניינם, מהווה שימוש בהוראות סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי, המנוגד לשימוש לשמו נועדו.

אין חולק כי זכויות היידוע והשימוע נמנות על הזכויות היסודיות במשפטינו, ומבחינה מהותית נועדו הן לאפשר לחשודים להציג נתונים ועובדות על מנת לשכנע את רשויות התביעה להימנע מהגשת כתב אישום נגדם. יחד עם זאת, לא כל מקרה של הפרת מי מזכויות אלו יביא לביטול כתב אישום:

"....בדונו בטענה זו, מונחה ביהמ"ש לוודא 'כי תכליתה של הטענה אינה לשמש 'טענת הגנה' בפני הרשעה אלא-אמצעי להבטחת הגנה נאותה ומשפט הוגן לנאשם. לכן, לא בביטול כתב האישום הצלחתה של הטענה, אלא-בתיקונו ובהעמדת דברים על דיוקם ועל מכונם. אשר על כן, יש טעם והצדקה לביטול כתב האישום מכוחה של טענה זו, רק: במקום שיש חשש של ממש שהנאשם קופח בהגנתו וריפוי הפגם על יסוד תיקונו אינו מועיל, או במקום שבו לוקה כתב האישום באי חוקיות; או שקיים ספק בדבר 'הגינותו' של הדיון על פיו" [ר' י. קדמי, "על סדר הדין בפלילים", חלק שני (תשס"ג 2003), עמ' 942]

זאת ועוד, נראה כי הנאשמים מנסים לאחוז בחבל בשני קצותיו באשר מחד טוענים לשיהוי ניכר בהתנהלות ההליך, כאשר כתב האישום הוגש עוד בשנת 2006, ומאידך טוענים לאי קיום חובת השימוע, כאשר האורח הפאסיבי בו נקטו הנאשמים הוא הוא אשר גרם להתמשכות ההליך עד ליום זה.