מדינת ישראל נ' איפרח(אחר/נוסף)

החלטה

1.לפניי טענה מקדמית שהעלה הסנגור לפי סעיף 149(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. לטענת הסנגור, העובדות המתוארות באישום השני לכתב-האישום, אינן מהוות עבירה של כליאת-שווא כמיוחס לנאשם, ולפיכך יש להורות על ביטולו של אישום זה.

2.לפי הנטען באישום השני לכתב-האישום, ביום 26.2.2013 בשעה 14:00 או בסמוך לכך, כלא הנאשם את המתלוננת בבית שלא כדין. "באותן הנסיבות" - כך לשון האישום השני - עת ביקשה המתלוננת לצאת מהבית למקום עבודתה, לא איפשר לה הנאשם לעשות כן, באומרו: "את לא יוצאת לעבודה, את בעונש". לפי הנטען, כאשר בשלב מסוים, בסמוך לשעה 20:00 יצא הנאשם מהבית, נמלטה המתלוננת מהבית.

3.טענתו של הסנגור בהקשר זה היא כי מרשו מכחיש את האמירה המיוחסת לו באישום השני. עם זאת, אף אם נניח כי הנאשם אמר למתלוננת את האמירה הנדונה, הרי לפי הטענה אין בה כדי להקים עבירה של כליאת-שווא, משלא נילווה לה מעשה פיזי כלשהוא, ומשלא מפורטות בכתב-האישום נסיבות אחרות המקימות את העבירה. בא-כוח המאשימה התנגד לטענה המקדמית שהעלה הסנגור, וטען כי היא תלוית-הוכחה.

4.לאחר ששקלתי בדבר, באתי למסקנה כי בשלב זה, אין מקום להורות על ביטול האישום השני ויש להכריע בעניינו לאחר שמיעת הוכחות בתיק. נקודת המוצא היא כי בהתאם להלכה הפסוקה, "כליאה שלא כדין" אינה חייבת להיעשות ב"כבלים" או ב"מנעול", ואף אינה מצריכה שומר חמוש. לבה של ה"כליאה" טמון בריתוקו של אדם למקום מוגדר, בנסיבות השוללות ממנו את חופש התנועה. בהקשר זה, די באווירה מאיימת או בהפחדה המרתקת אדם למקום ושוללת ממנו שלא כדין את חירותו לנוּע (ראו: ע"פ 3363/98 קניאז'ינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 479, 493 (1999) מפי כב' השופט קדמי). ובלשונו של כב' השופט רובינשטיין: "כליאה אינה חייבת להיעשות באופן פיסי-ממשי, ודי ביצירת חשש ופחד בלב האדם עד שאינו מעז לצאת מן המיצר... מניעה - ולו גם 'רכה' - של יציאה ממקום שאליו נכנס אדם מרצונו, שעה שהנסיבות משתקות אותו מעזיבה או מהזעקת עזרה...עולה כדי כליאת שווא" (ע"פ 4164/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקאות נ"ד וס"ד (טרם פורסם, 29.7.2010)).

5.במקרה שלפניי, יש ממש בטענת הסנגור לפיה הביטוי "באותן הנסיבות" כאמור באישום השני, אינו בהיר דיו. לכאורה, עסקינן בנסיבות המתוארות באישום הראשון, המייחס לנאשם עבירה של תקיפת בת זוג כחמישה ימים לפני האירוע נשוא האישום השני. על-פני הדברים, לא ברור האם עסקינן בנסיבות מעבר לכך. ראוי היה כי כתב-האישום ינוסח בבהירות רבה יותר. מכל מקום, אני סבורה כי השאלה האם האמירה "את לא יוצאת לעבודה, את בעונש" מקימה עבירה של כליאת-שווא, הינה תלוית נסיבות והקשר. שאלה זו ראוי שתיבחן על רקע טיב היחסים בין בני-הזוג; שאלת קיומם ועוצמתם של מרות ומורא בין הנאשם למתלוננת; וכן האווירה, טוֹן-הדיבוּר והנסיבות שעטפו את הדברים בעת אמירתם. כל אלה מצריכים שמיעת עדויות ובחינת ראיות.

6.בהתחשב בכל אלה, אינני רואה להורות בשלב מקדמי זה על ביטולו של האישום השני כמבוקש על-ידי הסנגור. למותר לציין כי טענות הסנגור שמורות לו בשלב הסיכומים, לאחר שמיעת ההוכחות בתיק.

ניתנה היום, ח' תשרי תשע"ד, 12 ספטמבר 2013, במעמד הצדדים.