משפקע צו המבחן שהוטל על הנאשם במסגרת גזר הדין מיום 3.5.09 (להלן: "גזר הדין המקורי"), נדרש בית המשפט לקבוע את מידת העונש הראוי לו בגין העבירה בה הורשע – היא עבירת השוד.
בטיעוניה לעונש עתרה ב"כ התביעה לנהוג בהתאם לעקרון אחידות הענישה ולהטיל על הנאשם את העונש שהוטל בסופו של דבר על השותף – שתי שנות מאסר לריצוי בפועל. להשקפתה, זהו העונש ההולם והראוי, וודאי על רקע חלקו של הנאשם בביצוע השוד וכלל נסיבות הרקע.
לעומתה, עשה ב"כ הנאשם כל שלאיל ידו כדי לשכנעני להקל בדינו של הנאשם ולהימנע משליחתו למאסר. לעניין זה הפנה לתמורות החיוביות בנאשם מאז גזר הדין המקורי, בהן העובדה, שבמשך כל השנים לא נפתחו נגד הנאשם תיקים פליליים והוא עובד כגנן לפרנסתו. באלה יש, להשקפתו, כדי להעיד על שיקומו של הנאשם והתנתקותו מעולם הפשע. בהיבט האישי, הפנה הסנגור לעדות אם הנאשם, ולפיה הנאשם נקלע למשבר אישי קשה בעקבות גירושיו וכיום הוא מתמיד בקשר עם ילדיו.
כמו כן, ביקש הסנגור כי בית המשפט ייקח בחשבון את העובדה שהנאשם מילא 200 שעות מתוך 500 שעות השל"ץ שהוטלו עליו, שהה כשנה בקהילה טיפולית ו-6 חודשים בהוסטל.
על כל אלה נסמכה עתירת הסנגור להטיל על הנאשם 6 חודשי מאסר שירוצו, היה ויימצא מתאים, בעבודות שירות.
בבואי לגזור את דינו של הנאשם עלי לשוות לנגד עיני את כלל השיקולים הרלבנטיים ובמרכזם מהות המעשה ומיהות העושה.
בגזר הדין המקורי עמדתי בהרחבה על נסיבות ביצוע העבירה והדברים שנאמרו שם על חומרת העבירה שרירים וקיימים, ואין לי אלא לחזור על עיקריהם.
ביום 27.8.07 בעקבות החלטה לשדוד יצא הנאשם יחד עם שותפו, אבי והבה (להלן: "השותף"), לבצע שוד מתוכנן כדבעי בבנק הדואר (להלן: "הבנק"). לשם הוצאתו אל הפועל הצטיידו השניים מראש באקדח מצית, שנחזה להיות אקדח אמיתי. חלוקת התפקידים ביניהם התבצעה כך, שבעוד השותף התמקם מחוץ לבנק הדואר לצרכי אבטחה, נכנס הנאשם לסניף הבנק רעול פנים ומצויד באקדח כדי לבצע את השוד. עם כניסתו לבנק איים הנאשם על עובדת הבנק באמצעות האקדח ודרש ממנה למסור לו את כל הכסף במגירה. בשל איומיו היא מסרה לו סך של 3,000 ₪.
בגזר הדין קבעתי, כי מבחינת מהות מעשה העבירה, הרי הוא ניצב על אחת הדיוטות העליונות של חומרה, ויעידו על כך התכנון מראש, לרבות, בחירת מועד השוד - יום חלוקת כספי הבט"ל לזכאים, ההכנה ובכלל זה, היערכות השודדים וההצטיידות באקדח, וכן העובדה, שהביצוע עצמו שנעשה בצוותא ומתוך תעוזה וקור רוח.
גם בהיבט של מיהות העושה עמדה לרועץ לנאשם שורה של נתונים אשר היה בה כדי להסיט את כפות המאזניים לצד החומרה. ביניהם, עברו הפלילי, שחרף גילו באותה עת – יליד 1980, צבר לחובתו עד להרשעתו בתיק זה 7 הרשעות קודמות במגוון הקשת הפלילית, ובכלל זה עבירות סמים, רכוש ואלימות.
נתון משמעותי נוסף לחומרה נעוץ בעובדה, שדומה כי לא ניתן לבטל את משמעותה, והיא, שאת השוד ביצע הנאשם תוך כדי ביצוע עבודות שירות שהוטלו על הנאשם במסגרת ת"פ 003383/05, של בית משפט השלום בכ"ס, וזאת תוך הפרה בוטה של האמון שניתן לנאשם על ידי בית המשפט באותה עת.
נתונים אלה בהצטברותם חייבו הטלת עונש כבד על הנאשם בגין הרשעתו בעבירת השוד. חרף כל זאת, על רקע מגמת שיקום שנצפתה על ידי שירות המבחן בהליך גמילה בו החל הנאשם באותה עת, ראיתי לנקוט בצעד חריג והחלטתי לתת מעמד בכורה לשיקולי השיקום ולהעדיפם על יתר שיקולי הענישה. בית משפט זה המשיך להושיט יד לנאשם גם לאחר שמעד ולא הצליח לעמוד במטלה של השלמת עבודות השל"ץ, והכול מתוך תקווה וציפייה שהנאשם ישכיל לחזור למסלול השיקום. אלא שגם הפעם, כבעבר, הפר הנאשם את האמון שניתן בו.
בסופו של יום, כאמור, לא נותר לבית משפט זה אלא לקבל את בקשת שירות המבחן, שאף הוא הרים ידיים ביחס לנאשם, ולהפקיע את צו המבחן.
בגזירת דינו של הנאשם לא ניתן להתעלם מהעונש שהוטל על השותף ושומה על בית המשפט להציבו לנגד עיניו.
באשר להחלת עקרון אחידות הענישה על המקרה הנדון, יש להדגיש את שנקבע בפסיקה, כי אין מדובר אפריורי בזהות עונשים מוחלטת, וכל מקרה נבחן לגופו וכל נאשם לנסיבותיו:
"ייאמר כבר כאן, אין כלל אחידות הענישה קובע – א-פריורי – כי דין אחד לכל העבריינים המורשעים באותו סוג של עבירות, ולא בהכרח ילמד בית-המשפט מהכרעת-הדין או מגזירת-הדין של אחד לגבי חברו (בין שהואשם יחד עם חברו באותו כתב-אישום ובין שלאו; ראה ע"פ 348/77 כהן נ' מדינת ישראל [16], בעמ' 521). כל מקרה והנסיבות המיוחדות שבצדו, לאמור: נסיבות העבירה ונסיבותיו האישיות של הנאשם. עם זאת:
"האמירה 'אחידות הענישה' איננה אמירה סתמית. היא באה למנוע אי צדק משווע בענישתם של נאשמים שהעובדות והנסיבות אשר מתקיימות לגביהם זהות או דומות. אין מדיניות עקרונית זו באה להציב ענישה שגרתית, טכנית ושבלונית שאין לסטות ממנה"...." (ע"פ 5640/97 רייך נ' מדינת ישראל פ"ד נג(2) 433).
אקדים ואומר, כי אלמלא סיכויי השיקום של הנאשם שהנחו את החלטתי בעת גזירת הדין לראשונה, חלקו הדומיננטי בביצוע השוד והעובדה שביצע אותו תוך כדי ריצוי עבודות שירות, היו מחייבים מלכתחילה את ענישתו באופן כבד יותר מענישת השותף. מובן, כי כיום, שומה על בית המשפט לשקול שיקולים נוספים, חלקם לקולא, אשר הצטברו במהלך השנים, אך עדיין נתונים אלה עומדים לחובתו במלוא חומרתם.
ובאשר לעתירת הסנגור להסתפק בעונש שניתן לרצותו בעבודות שירות, הרי נוכח ניסיון העבר ובשים לב לעובדה שהנאשם כבר נכשל בעצומן של עבודות שירות בביצוע שוד ולא עלה בידו לעמוד בעבודות השל"ץ, איני רואה כל בסיס להתאמת הנאשם לבצע עונש המחייב מתן אמון מוחלט.