מדינת ישראל נ' אבו צאלח(עציר)

הכרעת דין

על יסוד הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום, אני מרשיע אותו בעבירה של שהייה בישראל שלא כחוק, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952.

ניתנה והודעה היום ד' טבת תש"ע, 21/12/2009 במעמד הנוכחים.

עידו דרויאן, שופט

טיעונים לעונש

ב"כ המאשימה טוענת לעונש:

הנאשם הורשע בכניסה נוספת לארץ לאחר שהורשע כבר בעבירות זהות 5 פעמים, אני מגישה גיליון ר.פ. וגם את המאסר המותנה הממושך שיש לחובתו. אני אבקש לציין שהרשעתו האחרונה ממנה נגזר המאסר המותנה היא מיוני האחרון, הוא ביצע מעצר ושוחרר אך ב-17.10.09, כלומר הנאשם כאן פחות משבוע בטעם נכנס פעם נוספת לישראל, כשברור לו שהדבר אסור. לאור זאת התביעה תעתור למאסר ממושך בפועל ולהפעלת המאסר המותנה במצטבר, המאסר המותנה בן 9 חודשים, וכן למאסר מותנה שיחול מיום שחרורו.

ב"כ הנאשם:

ידוע לי שקיים פסק דין כנגד הנאשם, שבמסגרתו הושת על הנאשם עונש מאסר מותנה של 9 חודשים. אבקש שבית המשפט יעיין בגזר הדין, הרי ששם בית המשפט השלום בחיפה סטה מההסדר אליו הגיעו הצדדים והוא נתן עונש מאסר מותנה בן 6 חודשים בלבד. חשוב לי מאוד לציין שהמאשימה הגיעה להסדר לעניין המאסר המותנה ובית המשפט מצא שלא לכבד את ההסדר, ככל שהוא נוגע למרכיב של המאסר על תנאי, וככל הנראה הדבר נבע מהרמה הזאת שלא היו טיעונים לעונש, הצדדים הציגו הסדר מבלי לפרט נסיבות, ואז בית המשפט לא נחשף למלוא העובדות שמובילות את הנאשם הזה להיכנס לארץ. בכל מקום, אני סבור שגם מהטעם הזה וגם מהטעם שהמאסר על תנאי הוא ארוך יחסית לעבירה של שב"ח, אני חושב שיש כאן נסיבות מיוחדות שמצדיקות את הארכת המאסר המותנה. הנאשם נתפס בתחנה המרכזית החדשה, שם הבחינה בו אשת ביטחון שעובדת בתחנה, החשוד שיתף פעולה, הראה לה תעודת זהות, הוא אמר לה שהוא מהשטחים ושאין לו אישור לשהות בארץ, הוא לא הסתיר את זה מאף אחד, אז הוא הועבר למשטרה, שם הוא הודה בהזדמנות הראשונה. לא מדובר במי שנשקפת ממנו סכנה בטחונית כזו או אחרת, אלא בנאשם שנכנס, והפעם ללא צרכי עבודה. כפי שבית המשפט יכול לראות, הנאשם סובל מבעיות רציניות בעיניים, הוא פוזל (בית המשפט מתרשם מפזילה ניכרת של הנאשם המרכיב משקפיים בעלות עדשות עבות במיוחד). כל כוונתו היתה לנסוע לרופא שהוא הופנה אליו שנמצא באום אל פחם, שיטפלו בו, כי אין רופא מומחה בעניין הזה במקום מגוריו.

בשל קיום המאסר על תנאי נגדו, אין אפשרות להוציא היתר וגם קודם לא יכול היה, כי גם אז היה נגדו מאסר מותנה. תקופת התנאי שהושתה על הנאשם בתיק של בית משפט השלום בחיפה היא אורכה במיוחד – 3 שנים, והתקופה של המאסר המותנה גם ארוכה במיוחד – 9 חודשים. בנסיבות האלה, כשלא מדובר בעבריין, לא מדובר באדם שמגיע לו עכשיו לשהות במחיצתם של פושעים, מדובר באדם באמת חולה, ואני סבור, רק שלא עלה בידי להמציא מסמכים, שאם היה מדובר בישראלי, כשיש לו נכויות רציניות בעקבות המחלה שכולנו רואים, אני לא סבור שבנסיבות האלה, הפעלת התנאי תעשה כאן צדק, לא לציבור ולא עם הנאשם. אני עותר לבית המשפט לשקול את הארכת המאסר המותנה, ובהקשר הזה אני מפנה את בית המשפט לפסיקתו של בית המשפט העליון, שיצא נגד, בפס"ד פרג'ין, ענישה תעריפית בעניינם של שב"חים. אילולא הנאשם הזה היה אומר שהוא נכנס בפעם השלישית לצרכי עבודה, גם זה שיקול מכביד מאוד, אבל כאן יש אילוצים טבעיים רפואיים שהם אלה שהניעו את הנאשם לבצע את העבירה נשוא כתב האישום.

הנאשם:

בגלל העיניים שלי, אני כמעט ולא רואה, לאט לאט מאור עיניי הולך ואוזל ואני חייב להגיע לבדיקות.

גזר דין

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירת שב"ח.

מחד גיסא, עניינו הכאוב של הנאשם מדגים במלוא חומרתו את המצב הקשה בו נתונה אוכלוסיית השטחים, כאשר זו בצד זו בכברת ארץ כה קטנה שוהות שתי אוכלוסיות, קרובות ומשולבות זו בזו, כשהאחת נהנית מרפואה מערבית ברמה הגבוהה ביותר, ומהשניה נשללת למעשה האפשרות ליהנות מרפואה סבירה, ויהיו אשר יהיו הגורמים והסיבות לעניין זה.

הנאשם חוזר ונכנס לישראל כאשר פעם אחר פעם הוא טוען כי הוא נכנס לצורך בדיקות וקבלת טיפול רפואי בעיניו, כאשר נראה שאכן אמת בפיו.

מאידך גיסא, עניינו של הנאשם אינו מהחמורים והקשים שמגיעים גם בפני, כמו בפני בתי משפט אחרים, ולמרות זאת, החוק ופרשנותו על ידי בתי המשפט, וקודם כל בית המשפט העליון, מחייבים התייחסות נוקשה גם במצבים שכאלה.

במקרה שלפני, נטענה טענה דומה בחודש יוני 2009 בבית משפט השלום בחיפה, ובאותו מקרה הסכימו הצדדים על מאסר בפועל מתון יחסית, הסדר אשר כובד על ידי בית המשפט, אולם בית המשפט, מפי כב' סגן הנשיא וגנר חרג באופן מנומק מהסדר הטיעון, והחמיר עם הנאשם בעונש המותנה.

אמנם, בית המשפט העליון התייחס בשלילה לגזירת מאסר מותנה לא פרופורציונאלי, וראו למשל רע"פ 5798/00 ריזי וע"פ 608/07 פלוני, אולם לא אוכל לקבוע, כי במקרה זה אכן חרג בית המשפט בחיפה מכל מדד ראוי.

מכאן, שבשוקלי את עתירתו של הסנגור המלומד להימנעות מהפעלת המאסר המותנה והארכתו, איני יכול לקבל עתירה זו, הדורשת כידוע נסיבות חריגות במיוחד.

אולם, לעניין הפעלה בחופף של מאסר למאסר המותנה, אפשר ומקרה זה אכן נופל לגדר החריגים, כאשר הטעמים לכך הינם מצבו המיוחד של הנאשם הנכנס לישראל כדי להציל את מאור עיניו, העובדה הכמעט מוכחת שהוא אינו מהווה סיכון ולו פוטנציאלי לציבור ולבטחונו, וכן אורך המאסר המותנה. דומני, כי נתונים אלו מצדיקים ומנמקים חריגה מן הכלל המחייב הפעלת מאסר על תנאי במצטבר לעונש מאסר.