מדינת ישראל נ' אבו טראש

החלטה

זו החלטה בבקשה של ב"כ המאשימה להתיר למאשימה לעלות עד תביעה לדוכן העדים וזאת בטרם תחל פרשת ההגנה.

המדובר במתלונן עצמו, אשר בשוגג לא נכלל כעד בכתב האישום.

ב"כ המאשימה טען כי עדותו של העד תהיה קצרה ונקודתית וזאת תוך מתן הזכות להתגונן לנאשם, כאשר המטרה העיקרית, היא לפרוס את התמונה כולה בפני בית משפט.

ב"כ הנאשם מתנגד לבקשה. לטענתו קו ההגנה מתבסס על מספר מסויים של עדויות ואם המאשימה החליטה לוותר על העד המתלונן בתיק כנראה שהיו לכך סיבות, והללו נלקחו בחשבון בזמן הכנת החקירה הנגדית של עדי התביעה לרבות פרשת ההגנה.

עוד טען ב"כ הנאשם, כי כאשר המדינה מבקשת לעשות מקצה שיפורים לקראת סופו של התיק ולהוסיף עד אשר מלכתחילה לא צויין בכתב האישום, הרי שיש בכך בכדי לשנות באופן מהותי וממשי את כל קו ההגנה ולכן הפסיקה מלמדת שדבר זה יעשה בזהירות רבה, במיוחד שמדובר בעדים שאינם טכניים. במקרה דנא, אם המאשימה סברה שעדות המתלונן לא נחוצה מלכתחילה הרי שאינה יכולה להביאו לעדות לקראת סיומו של התיק, כאשר עדות זאת עלולה לשנות את קו ההגנה לרעה.

לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים ונימוקיהם, מצאתי לנכון להיעתר לבקשת המאשימה ולאפשר לעד המתלונן ליתן עדותו בבית המשפט וזאת מהטעמים הבאים:

בתיק זה מבקשת המאשימה להעיד עד תביעה, אשר בשוגג לא הוכנס לכתב האישום.

סעיף סעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, מאפשר הבאת ראיות נוספות אפילו – בתום שמיעת הראיות.

בע"פ 951/80 יצחק קניר נגד מדינת ישראל (פד"י לה (3), 505) (להלן: "הלכת קניר"), נקבע כי ממועד סיום הבאת הראיות ועד למועד שבו בית המשפט "גומר את מלאכתו" – רשאי בית המשפט להזמין עדים מטעמו ולהגיש ראיות אחרות מטעמו, אם מיוזמתו ואם על פי פנייה של בעל דין.

"בהלכת קניר" נקבעו הפרמטרים אשר בגינם תתאפשר הבאת ראיות נוספות אף לאחר שבעלי הדין סיימו להביא ראיותיהם כמובא להלן: (בשולי הדברים אציין כי סעיף 150 לחסד"פ דאז, הינו סעיף 167 דהיום).

"בית המשפט העליון פסק:

א. אין בסעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי כל דבר האוסר הבאת ראיות נוספות במהלך הסיכומים או אפילו אחרי הסיכומים, וכל עוד לא גמר בית המשפט את מלאכתו ולא נתן את פסק הדין.

ב. המגמה הברורה בפסקי הדין של בית המשפט העליון היא למנוע עיוות דין, העלול להיגרם לנאשם או לאינטרס הציבורי, העלול להיפגע מזיכויו של עבריין עקב משגה של התובע; המגמה היא שלא לחסום לחלוטין את הדרך להבאת ראיות נוספות.

ג. במקרה הנדון היה משגה מצד התביעה בשאלת נטל ההוכחה, ואחרי שזו עמדה על כך, שדעתו של השופט בעניין זה היא שלא כדעתה, ביקשה לתקן את המשגה, והשופט נהג כהלכה, כשנעתר לבקשתה. זאת על אף העובדה, שלולא הובאה אותה ראיה, היה המערער יוצא זכאי.

ד. (אליבא דשופט מ' כהן): השימוש בסמכות לראיות נוספות אחרי הסיכומים צריך להיעשות במקרים יוצאים מהכלל ולא על נקלה.

ה. (אליבא דשופט א' ברק): (1) יש להניח, כי ככל שצד התרחק מהמועד הקבוע בחוק להבאת ראיות, וככל שהמשפט מתקרב לשלב מתן פסק הדין, כן יקשה לשכנע את בית המשפט להפעיל את שיקול-דעתו ולהתיר סטייה מהכלל המחייב הבאת ראיות בזמנן הרגיל והמקובל. אך הסמכות לכך קיימת תמיד.

(2) בית המשפט ישקול את צורכי הנאשם מזה ואת צורכי החברה מזה, ויעמיד בראש מעייניו את השיקול, שלא יגרם עיוות דין לנאשם.

(3) עיוות דין משמעותו, בהקשר זה, פגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן כראוי."

במקרה שבפנינו, ב"כ המאשימה עלה על טעותו מייד שנתגלתה השגגה, ביקש את העדתו של המתלונן, מיד בתום פרשת התביעה. אין אני סבור כי יש לקבוע כי מלכתחילה סברה המאשימה כי לא היה מקום להעיד את המתלונן וכי לא מדובר "בשיפורי שיפורים".