גזר דין
הנאשם מר עבד אל כרים אבו חאמד (להלן: "הנאשם") הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירות; על תקנה 21(ב)(2) (גרימת נזק או רכוש) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), על תקנה 40(א) (סטיה מנתיב), ובעבירה על סעיף 38(3) (חבלה של ממש) לפקודת התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "פקודת התעבורה").
תמצית הטענה העובדתית היא כי ביום 26.01.2011 בשעה 06:30 או בסמוך לכך, נהג הנאשם ברכב משא פתוח מדגם "סקניה" בכביש 3 מלטרון לכיוון צומת נחשון. בהגיע הנאשם לקילומטר ה- 268.2 נהג ברשלנות עת סטה ימינה מנתיב נסיעתו, ופגע ברוכב אופניים מר שמעון יצחקיאן (להלן: "המתלונן") שרכב על השול בימין הדרך בכיוון נסיעת רכב המשא. כתוצאה מהתאונה נחבל המתלונן בגופו חבלה של ממש.
בהכרעת דין מפורטת שניתנה ביום 10.04.2013 זיכיתי את הנאשם מעבירת הרשלנות (עבירה על סעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה), והרשעתי אותו בשאר העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. זאת לאחר שקבעתי כי התאונה אירעה לאחר שהנאשם נהג ברשלנות עת סטה מנתיב נסיעתו ופגע במתלונן (להרחבה ראו ת"ד 1611-09-12 מדינת ישראל נ' אבו אחמד (מיום, 10.04.13)).
ב"כ המאשימה בטיעוניה לעונש, ביקש להשית על הנאשם עונש של מאסר בפועל ולו בעבודות שירות, עונש של 18 חודשי פסילה, מאסר על תנאי, פסילה על תנאי וקנס. נציג המאשימה ציין כי עסקינן בתאונה קשה שגרמה לחבלות קשות במיוחד למתלונן. כמו כן, הדגיש כי לדאבוננו שומעים אנו חדשות לבקרים על תאונות מסוג זה, שבו רכבים פוגעים ברוכבים אופניים העושים שימוש בשול הדרך כדין. לדבריו, על בתי המשפט לפעול למיגור התופעה ולהשית ענישה מחמירה על נאשמים אלו.
מנגד, הסנגור ציין כי אכן מדובר בתאונה לא פשוטה ומצערת שהנאשם הביע את צערו. עם זאת ציין הסנגור כי התאונה אירעה בדרך המיועדת לנסיעת חירום בלבד ולא לנסיעה רגילה ובטח ובטח שלא לרכיבה על אופניים. בנוסף ציין כי יחסית לנהג מקצועי עבר התעבורתי אינו מכביד במיוחד.
באשר לנסיבות האישיות ציין כי מדובר בנאשם יליד 1974, אב לארבע ילדים קטינים. הנאשם עובד לפרנסתו כנהג משאית מזה כ- 19 שנה. הסניגור ציין כי אין מקום למאסר בפועל וכן לפסילה וניתן להסתפק בפסילה המנהלית של 60 יום שנפסל הנאשם בגין התאונה.
המדיניות הרשמית - יש להחמיר עם עברייני התעבורה
בבואנו לשקול את הענישה הראויה למקרה זה, יש ליתן את הדעת לאינטרס הציבורי ונסיבותיו האישיות של הנאשם פוחתות בחשיבותן מאינטרס זה. ככלל מגמת הפסיקה היא כי במקרים של רשלנות חמורה בהם ניתן היה למנוע את התאונה לו היה נוקט העבריין באמצעי זהירות, אין להקל עם העבריין גם אם ישנן נסיבות הקשורות לאישיותו של הנאשם שיש בהן להקל עמו.
אין מחלוקת כי ענישה מרתיעה יש בה כדי לסייע במלחמת החורמה בתאונות הדרכים ובקטל בכבישים, וזהי הנחיית המחוקק וזוהי גישת הפסיקה וזוהי עמדתו הנחרצת של מותב זה. בעניין זה יפים דבריו של כב' השו' השו' י' טירקל כפי שהובאו ברע"פ 2842/96 כחלון נ' מדינת ישראל:
"הקטל הנוראה בכבישי הארץ מחייב אותנו להקשות את לבנו ולנהוג עם עבריינים כאלה במידת הדין ולא במידת הרחמים. משמעות הדברים היא שיש להעלות את רמת הענישה בכיוון העונשים המירביים הקבועים בחוק, תוך הפחתת המשקל היחסי של הנסיבות האישיות. צר לי על כך, אולם דומני שאיש לא יחלוק שהשעה צריכה לכך".
וכן רלוונטיים ויפים דבריה של כב' השו' פרוקצ'יה בע"פ 5167/05 מג'דוב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 10.10.05):
"תופעת הפגיעות בנפש ובגוף עקב תאונות דרכים המשתוללות בכבישי הארץ מחייבת את מערכת המשפט לגייס את כוחותיה למלחמה יעילה, בכלים הקיימים, כדי לסייע במיגור מכת התאונות וקטילת חיי אדם תמימים עקב התנהגות עבריינית על הכביש. בין האמצעים הנתונים בידי מערכת המשפט, מצוי כלי הענישה. ראוי להשתמש בו באופן שישיג את תכליתו, ויביא, בין שאר האמצעים הננקטים, להחדרת המודעות לכללי המותר והאסור בנהיגה בכביש, ולסכנות האורבות מהפרתם.
עוד ראו עפ"ג (מרכז) 45662-07-11 פלונית נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 20.03.2012).
בעניינו מדובר בתאונת דרכים לא קלה שבנס לא גרמה לאבדות בנפש. החומרה היתרה במקרה שלפנינו היא שעסקינן בנהג מקצועי הנוהג ברכב משא כבד שמטבעו מסוכן. כמפורט בהכרעת הדין, בחירתו של הנאשם להסיט את הרכב בצורה מסוכנת ורשלנית, ולא לבלום, אינה התנהגות סבירה בלשון המעטה. וזאת למרות שהבחין במתלונן רוכב על אופניים עוד עובר לתאונה.
הערך החברתי שנפגע כתוצאה מנהיגתו של הנאשם הוא רב לאין שיעור מן ההכרח ואין מנוס מענישה מחמירה. עם זאת, בקשתה של המאשימה להשית על הנאשם עונש של מאסר בפועל ממש או בעבודות שירות אינה מקובלת בתאונות מעין אלה. מאסר בפועל מיועד בדרך כלל לעבירות שיש בהן יסוד נפשי של כוונה ושבהן עושה העבירה רצה בתוצאה. לא במקרים שבהם מדובר על רשלנות.
סבורני, כי המתחם ההולם לתאונה שלפנינו נע בין פסילה לתקופה קצרה (בתוספת רכיבי ענישה נוספים) לבין פסילה לתקופה ארוכה. הכל בהתאם לשאר הנסיבות ולהקשר העניינים. ובנוסף כמובן מאסר על תנאי ופסילה. אין מקום לעונש מאסר בפועל, ואם כבר יש להחמיר, ההחמרה צריכה להיות ברכיב הפסילה.
בנסיבות העניין, לאחר ששמעתי את הצדדים ולאחר שאיזנתי בין האינטרסים השונים ולאחר ששקלתי את מדיניות הענישה במקרים אלו, עברו התעבורתי הלא קלה של הנאשם, היותו נהג מקצועי ואת הציפייה שיתאים עצמו לתנאי הדרך ויבחין בכל המתרחש בכביש, ואת האינטרס הציבורי, אני דן את הנאשם כדלקמן:
פסילה בפועל של 24 חודשים מלנהוג על כל רכב שהוא. הנאשם יפקיד תוך 60 יום מהיום את רישיון הנהיגה במזכירות בית משפט לתעבורה. מפסילה זו תנוכה תקופת הפסילה המנהלית. הנאשם מוזהר שהעונש המקובל על נהיגה בפסילה הוא מאסר בפועל. אציין כי התביעה ביקשה פסילה של 18 חודש בתוספת למאסר אולם כפי שציינתי יש מקום להחמרה בפסילה ולא ברכיב של מאסר.
קנס בסך 8,000 ₪ שישולם ב- 8 תשלומים או שמונה חודשים מאסר תמורתו. תשלום ראשון ישולם בתאריך 01.07.2013.
