גזר דין
הנאשם, בן כ- 60, הורשע על סמך הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), בכך שביום 14/12/12 בשעה 11:00 לערך בתחנת דלק ברחוב דרך חברון בירושלים, נטל מכשיר נייד מסוג סמארטפון שהיה מונח על הדלפק וברח מהמקום, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את המכשיר מבעליו שלילת קבע.
ביום 16/01/14 הודיעו ב"כ הצדדים, כי הגיעו להסדר טיעון, לפיו הנאשם יודה ויורשע בעבירה נשוא כתב האישום ויישלח לקבלת תסקיר שירות מבחן, וכי בכפוף לתסקיר חיובי תעתור המאשימה להטלת של"צ מורחב בצירוף מאסר מותנה ופיצוי למתלונן בסך של 300 ₪. ואולם, מאחר שלא הונחה בפני כל סיבה מוצדקת להפנייתו של הנאשם לשירות המבחן קבעתי כי אין מקום להגשת תסקיר בתיק זה, והוריתי על שמיעת הטיעונים לעונש.
משכך, עתרה המאשימה בטיעוניה להשית על הנאשם עונש של מאסר על תנאי בצירוף קנס בסך של 250 ₪ ופיצוי למתלונן בסך של 500 ₪. לדבריה, עמדתה העקרונית לגבי נאשמים בעבירה כגון דא הינה למאסר בפועל ולו בעבודות שירות, אך לאור העובדה כי מדובר בנאשם כבן 60 אשר באמתחתו עבירות ישנות מאוד, ולאור נסיבותיו האישיות המיוחדות ובהן מצבו הכלכלי הקשה- מוכנה היא במקרה זה להטלת ענישה מקלה.
הסניגור ביקש להקל עם הנאשם אף יותר, ולהסתפק בהטלת עונש של מאסר מותנה. לחלופין עתר להשתת מאסר מותנה בצירוף רכיב כספי בדמות פיצוי למתלונן על הצד הנמוך, קרי- בסכום שנקבע במסגרת הסדר הטיעון המקורי (300 ₪). בטיעוניו עמד הסניגור על מצבו האישי והכלכלי המורכב של הנאשם, אב לארבע בנות בגילאי 18-10 , גרוש , המתגורר מזה כחמש שנים בדירת אמו שנפטרה וחי מקצבה של 2100 ₪. מתוך סכום זה נדרש הוא לדבריו לשאת בתשלום סך של 1,700 ₪ לחברת עמידר וכן בתשלום דמי מזונות לגרושתו, אך לא מצליח לעמוד בכך. לתמיכת טענותיו בדבר מצבו הכלכלי הקשה של הנאשם הגיש הסניגור מכתב מטעם שירותי הרווחה באזור מגוריו של הנאשם, ממנו עולה כי הנאשם מוכר בלשכת הרווחה שנים רבות והינו דור שני למשפחת מצוקה, הוא שירת בצבא ולדבריו נפצע אך לא תבע הכרה כנכה צה"ל. לאחר תום שירותו הצבאי ובמשך כשלושים שנים היה מכור לסמים אך עבר הליך גמילה. בענין הגמילה הוסיף הסניגור וטען, כי זה למעלה מעשר שנים שהנאשם נקי מסמים ומעל כשנה שנקי גם ממתדון שנטל במסגרת הליך הגמילה. לדבריו, הנאשם מצוי בעיצומו של הליך שיקומי מוצלח ואירוע הגניבה דנן היה בגדר מעידה חד פעמית של הנאשם.
עוד ציין הסניגור כנסיבות לקולא את העובדה, כי הפלאפון הוחזר בסופו של דבר לבעליו, את הודאתו של הנאשם במיוחס לו, ואת החרטה והלקח שהפיק בעקבות ההליך דנן, שהיווה לדבריו גורם מרתיע דיו עבורו.
גם הנאשם שטח דבריו בפני ביהמ"ש. בנוגע לנסיבות ביצוע העבירה טען, כי כלל לא גנב את מכשיר הפלאפון, אלא מצא אותו בתחנת הדלק ונטל אותו על מנת להחזירו לבעליו. ובלשונו: "היה פלאפון לקחתי אותו, יצאתי החוצה ולא ראיתי אף אחד, בדיוק הייתי בשלב גמילה ואני כבר שנה ו-4 חודשים גמול ושכחתי את הטלפון... יש לי הוצאות לפועל והכל והראש שלי לא היה במקום... ושכחתי ..."(ע' 1 ש' 18-27). "מה שאני יכול להגיד שאני מצטער ומביע חרטה ודבר כזה לא יחזור על עצמו. יש לי בנות שצריך לגדל ולתת להן דוגמא.." (ע' 5 ש' 17). בענין העונש ביקש הנאשם להתחשב במצבו הכלכלי (ע' 5 ש' 18).
לאור ההסכמה בין ב"כ הצדדים לגבי עונש שיכלול רכיב של מאסר מותנה, מצטמצמת המחלוקת למעשה לשאלת הרכיב הכספי, קרי- לשאלת גובה הקנס ו/או הפיצוי שיש להשית על הנאשם לצד המאסר המותנה, אם בכלל.
עקרון ההלימה, שהותווה במסגרת תיקון 113 לחוק העונשין, קובע כי עונשו של נאשם ייגזר בתוך "מתחם ענישה הולם", אשר ייקבע בהתאם לחומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ולמידת אשמו של הנאשם, וכי בעת קביעת המתחם יתחשב ביהמ"ש בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה (ס' 40ג לחוק העונשין).
בכל הנוגע לטיב העבירה ולחומרתה- אין צורך להכביר מילים. גניבה בכלל וגניבה של מכשירים ניידים בפרט, הינה עבירה חמורה (ואף נפסק כי הינה בגדר "מכת מדינה"), הטומנת בחובה לא רק נזק כלכלי לבעל המכשיר הנובע מערכו של המכשיר, אלא גם נזק הכולל פגיעה בפרטיות ובתחושת הבטחון האישי שלו, ואף נזק רגשי, אשר על פי רוב עולה לאין ערוך על הנזק הכלכלי, ונובע מכך שמכשיר סלולארי בימינו איננו משמש כאמצעי תקשורת בלבד , אלא מתפקד למעשה כסוג של מחשב נייד, האוגר בתוכו מידע אישי רגיש (כגון קבצים, תמונות, סרטונים, הודעות מייל, וכיוצ"ב). ערכו הסנטימנטלי של מידע זה לא יסולא בפז, ועגמת הנפש הרבה הכרוכה באיבודו, כמו גם בצורך לשחזרו, הינה רבה. לכך נלווית גם תחושת אי הנוחות והפגיעה בפרטיות הנובעת מכך שמידע אישי רגיש נפל לידיים זרות, ועמה החשש כי גורמים עבריינים יעשו במידע זה שימוש נוסף.
מאחר שהמניע לביצוע עבירה זו הינו כלכלי גרידא, ברי כי אף הענישה צריכה לכלול רכיב כלכלי משמעותי, בדמותו של קנס , אשר יהא בכוחו להעביר מסר של הרתעה ושל העדר כדאיות כלכלית בביצוע העבירה. מאחר שהערכים החברתיים המוגנים שנפגעו בעטיה של העבירה חורגים כאמור מעבר לנזק הרכושי הנובע מערכו של המכשיר, וחובקים נזקים נוספים במישור האישי והמשפחתי- יש מקום גם לפסיקת פיצוי משמעותי למתלונן, שיהא בו כדי לרפא, ולו במעט, את הנזקים הרבים שנגרמו לו בעטיה של הגניבה (אמנם במקרה דנן הפלאפון הוחזר בחלוף כשבועיים ימים למתלונן- ואולם מאחר ולא נשמעו הוכחות בתיק זה, לא ברור אם המידע שהיה שמור בזכרון הפלאפון נמחק אם לאו).
גם מדיניות הענישה תומכת בהטלת רכיב כספי לצד המאסר המותנה במקרה דנן . עיון בפסיקה מעלה, כי מתחם העונש כולל בדר"כ רכיב כספי, וכך במיוחד מקום בו מדובר במקרה בודד של עבירת רכוש קלה, לגביו נקבע כי המתחם נע בין עונש שאינו כולל רכיב מאסר בפועל, כמאסר מותנה, פיצוי, קנס , התחייבות (לחוד או במצורף), לבין מאסר קצר של חודשים בודדים (ראה: ת"פ (מחוזי-י-ם) 26081-08-12 מדינת ישראל נ' ג'לאל אדריס מיום 01/09/13; ת"פ (שלום-י-ם) 4959-05-12 מדינת ישראל נ' מג'די סיאד מיום 29/5/13 , פורסמו בנבו).
בענייננו אין המדובר בעבירת רכוש ראשונה של הנאשם. מגליון הרישום הפלילי של הנאשם עולה, כי באמתחתו לא פחות מ-6 הרשעות בעבירות רכוש (שתי עבירות של פריצה לבית עסק, שלוש עבירות של גניבה ועבירה אחת של קבלת רכוש גנוב), זאת לצד עבירות רבות אחרות - של החזקת סמים, סחר בסמים , הסגת גבול פלילית, תקיפת שוטר , איומים, שוטטות למטרה לא חוקית ושימוש ברכב בלי רשות. יחד עם זאת, המדובר בעבירות ישנות מאוד: העבירה הראשונה (גניבה) בוצעה על ידי הנאשם בשנת 1968 בהיותו נער, והאחרונה שבהן (החזקת סמים) בוצעה על ידו בשנת 2000, בהיותו בסוף שנות ה-40 לחייו. עבירת הרכוש האחרונה שיוחסה לנאשם בוצעה על ידו בשנת 1971, ורוב העבירות האחרות שעבר מאז היו קשורות לסמים ובוצעו ככל הנראה על רקע התמכרותו לסמים . בנסיבות אלו נראה, כי יש ממש בטענת הסניגור, לפיה האירוע דנן הינו בגדר מעידה של הנאשם, שקטעה הליך גמילה ושיקום מוצלח.
גם נסיבות ביצוע העבירה דנן מעידות על כך שמדובר במעידה, שכן נראה כי העבירה בוצעה ע"י הנאשם בלהט הרגע וללא תכנון מוקדם מצדו, לאחר שהוא ניצל כביכול "הזדמנות" שנקרתה בדרכו באקראי. כעולה מעובדות כתב האישום, הנאשם גם לא חטף את הפלאפון מידי המתלונן ולא נטל אותו מתיקו או מרכבו, אלא מהדלפק עליו הונח ונשכח ע"י האחרון, ויש בכך כדי להפחית במידת מה מחומרתה של העבירה, ומשכך- להביא גם להפחתת שעורו של הקנס. ודוק: גרסתו של הנאשם, לפיה הוא נטל את הפלאפון על מנת להחזירו לבעליו- איננה מהימנה עלי כלל וכלל. המדובר בגרסה תמוהה, בלשון המעטה, אשר איננה מסברת את האוזן, שכן אילו היה בה שמץ של אמת, אזי הדעת נותנת שהנאשם היה טורח להתקשר, בו במקום, למי מאנשי הקשר השמורים במכשיר הפלאפון, על מנת לנסות לברר זהותו של בעל המכשיר, או לכל הפחות מנסה לברר בתחנת הדלק בה "נמצא" המכשיר פרטים אודות בעליו - פעולות פשוטות ומתבקשות שכל אדם סביר היה נוקט בהן בנסיבות הענין (מכל מקום, גם לפי גרסה זו כי התגבשה עבירה של גניבה, לפי סעיף 383(ג)(ד) לחוק העונשין שעניינו בגניבה על-ידי מציאה).
הנה כי כן: נוכח חומרת העבירה ופגיעתה הקשה בקורבן – סבורני כי לא ניתן להסתפק במקרה זה בעונש של מאסר מותנה, וכי מתחם העונש הראוי לנאשם בנסיבות הענין צריך לכלול גם רכיב כספי, הן בדמות קנס והן בדמות פיצוי כספי למתלונן.
אשר לשעורו של הקנס –
על פי סעיף 40ח' לחוק העונשין בקביעת מתחם עונש הקנס ההולם יש להתחשב גם במצבו הכלכלי של הנאשם, כפי שאף נקבע בפסיקה שקדמה לתיקון 113 לחוק:
"שיקול נוסף בענישה בעבירות מעין אלו נובע מכך שהרווח המופק מביצוע עבירות פיסקליות אלו הינו כלכלי בעיקרו. יש לדאוג לכך שהעבירה לא תהא משתלמת גם בהיבט הכלכלי. לכן ישנה חשיבות לא מבוטלת בהטלת קנס גם בשיעור ממשי אשר ירתיע עבריינים מלשוב ולסטות מדרך הישר. עם זאת, הקנס צריך לשקף איזון קורלטיבי בין גובהו והמאסר שנגזר תחתיו, לבין יכולתו הכלכלית האמיתית של האדם לעמוד בו". (ע"פ 3829/13 יואל שניידר נ' מדינת ישראל מיום 10/10/13 , פורסם בנבו)
אין חולק, כי מצבו הכלכלי של הנאשם בענייננו בכי רע, ואף הובאה על כך ראיה אובייקטיבית מטעם הנאשם, כמפורט לעיל. לטענת הסניגור, הנאשם לא יוכל לעמוד בסכומים להם עותרת המאשימה. ואולם, סבורתני כי הסכומים להם עתרה המאשימה הינם על הצד הנמוך ומצויים ברף התחתון של מתחם הענישה. ככלל יש בהם משום ביטוי הן לנסיבות הקלות יחסית של ביצוע העבירה, הן לעברו הפלילי של הנאשם, הכולל כאמור עבירות שכולן התיישנו זה מכבר (ואשר רובן המכריע הן עבירות סמים שצריכתם עמדה כפי הנראה ביסוד לא מבוטל של יתר העבירות אותן ביצע הנאשם) והן למצבו הכלכלי הקשה. חרף זאת אקל עם הנאשם עוד במעט.
עונשו של הנאשם יעמוד אפוא על אלה: