מדינת ישראל ואח' נ' יהודה

פסק דין

מבוא

התובעות- מדינת ישראל, קרן קיימת לישראל ורשות הפיתוח, עותרות, כי בית המשפט ייתן צו לסילוק יד של התובע ממגרש מס' 43, צו הריסה וצו מניעה קבוע.

תמצית טענות הצדדים

התובעות טוענות, כי הן בעלות זכויות הבעלות בחלקה 14 בגוש 15547 במועצה אזורית מרום הגליל. לטענתן, בתחום החלקה ובתוך שטח המשבצת של המושב לבנים מצוי מגרש מספר 43 המיועד להחכרה למגורים (להלן: "המקרקעין"). מזרחית ובצמוד למגרש 43 מצוי מגרש 47 עליו בנוי ביתו של הנתבע.

התובעות טוענות, כי במועד לא ידוע פלש הנתבע למקרקעין נשוא התובענה תפס אותם, הקים מבנים ונטע נטיעות. בסיור שערך מפקח של המינהל ביום 20.7.09 לקראת החכרת המקרקעין למגורים התגלה דבר הפלישה וביום 22.9.09 נמסרה לנתבע התראה הכוללת דרישה לסילוק יד מהמקרקעין. בתגובה השיב הנתבע, במכתב מיום 29.9.09, כי לא יפנה את המקרקעין ללא צו פינוי מבית משפט.

התובעות עותרות, כי בית המשפט יורה לנתבע לסלק ידו מהמקרקעין, ייתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע לעשות שימוש במקרקעין, ייתן צו הריסה ועקירה ביחס למחובר ונטוע במקרקעין, יחייב את הנתבע להשיב אליהן את החזקה במקרקעין, כשהם פנויים מכל אדם או חפץ ויחייב את הנתבע לשאת בעלויות פינוי המקרקעין.

לטענת הנתבע, הוא תושב מושב לבנים ובכל המועדים הרלוונטיים הוא בעל הזכויות והמחזיק כדין במשק בגודל 1.6 דונם הכולל בתוכו את מגרשים 43 ו-47. הנתבע טוען, כי בשנת 1987 או בסמוך לכך נחתם חוזה שכירות משבצת תלת צדדי (להלן: "החוזה התלת צדדי") בין מנהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והאגודה השיתופית רמות לבנים. בהתאם לחוזה האמור, מסר מנהל מקרקעי ישראל לידי הסוכנות היהודית משבצת בגודל 929 דונם לשם הקמת ישוב לבנים. על פי ההסכם, הוגדרה הסוכנות כמיישבת ושוכרת של המשבצת ונמסרו לידיה הסמכויות לקבל החלטות באשר למסירת הקרקע למתיישבים.

הנתבע טוען, כי בשנת 1987 עמדו בפניו אפשרויות להתיישב במספר ישובים בצפון ומאחר והסוכנות היהודית הציעה לו לקבל משק בגודל 1.6 דונם במושב לבנים הרי שהוא בחר להתיישב במקום האמור. לטענתו, הוא חתם על המסמכים הרלוונטיים ולאחר מכן מסרה לו הסוכנות היהודית משק בגודל 1.6 דונם (להלן: "המשק").

לטענת הנתבע, מאחר וההסכם התלת צדדי עדיין בתוקף ומאחר והוא קיבל את הזכויות והחזקה במשק מהסוכנות היהודית הרי שהיא היחידה אשר זכאית לנקוט בסעד כלשהו נגדו ולמינהל מקרקעי ישראל אין עילה נגדו.

הנתבע מוסיף וטוען, כי לאחר שקיבל את החזקה במשק הוא נטע בו נטיעות, בנה בו מבני עזר וחיבר אותו לחשמל ולמים. לטענתו, בסוף שנת 1998 הוא ביקש להרחיב את בית המגורים שבבעלותו וכאשר פנה למינהל לשם קבלת אישורו התנה המנהל את ההיתר בחתימה על הסכם חכירה למגרש עליו בנוי הבית. הנתבע טוען, כי הובטח לו, כי חתימת ההסכם לא תפגע בזכויותיהם במשק וכי החתימה הכרחית לשם קבלת ההיתר בלבד וכי החלטת הסוכנות לגבי זכויותיהם במשק תעמוד בעינה.

הנתבע טוען, כי קיבל זכויות חזקה במשק בהסכמת המנהל, הסוכנות היהודית והאגודה. לטענתו, הוא בר רשות בלתי הדירה ואין למנהל זכות לסלקו מהמקרקעין. לטענת הנתבע, ההחלטה להגיש תובענה נגד חלק מהמתיישבים בלבד אינה כדין ומהווה הפלייה.

הראיות

מטעם התובעות הוגש תצהיר עדות ראשית של מר נדב סויסה (להלן: "סויסה")- מפקח במנהל מקרקעי ישראל. מטעם הנתבע הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע, של הגב' יהודה אליזבט (להלן: "אליזבט")- אשתו של הנתבע ושל מר יצחק משה (להלן: "משה")- ששימש כיו"ר ועדת הקליטה במושב לבנים החל משנת 1987. המצהירים נחקרו תצהיריהם. בנוסף העידו מר דב מרדלר מזכיר הוועדה המקומית (להלן: "מרדלר") ומר זמיר יצחקי שהינו חבר ועד האגודה (להלן: "זמיר").

דיון ומסקנות

בראשית דבריי אציין, כי הנתבע טוען שלבית משפט זה אין סמכות לדון בתובענה שכן עניינה, בין היתר, מתן צו הריסה והכרעה בסוגיה זו מסורה לבית המשפט המחוזי. אינני מקבלת טענתו האמורה של הנתבע.

סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984 קובע, כי תביעה שעניינה שימוש במקרקעין מסורה לסמכותו הייחודית של בית משפט השלום. בע"א 37/59 שמש נ' מפעל המים כפר סבא, אגודה חלקאית שיתופית בע"מ י"ג 834(1) נקבע, כי רק שימוש במקרקעין תוך שמירת הנכס ייחשב בגדר סמכותו של בית משפט שלום וכאשר עסקינן בפגיעה בגוף הנכס הסמכות לדון תהא לבית המשפט המחוזי.

אציין, כי בפסיקה קיימת ביקורת רבה על פסק הדין האמור וסטייה ממנו. בפסיקה הועלו דעות לפיהן פסק הדין ארכאי וברע"א 4991/03 פתייה ג'מיל נ' ידידיה לוי ציין כבוד השופט ריבלין, כי הלכת שמש נוצרה כאשר להנחה באשר לקיומו של קשר בין מיומנות השופטים בערכאה מסוימת והכשרתם לבין סמכותה העניינית של אותה ערכאה, הייתה אחיזה במציאות. כבוד השופט ריבלין הוסיף, כי כיום, כאשר בית משפט השלום מוסמך לדון בתובענות כספיות בהן נתבע סעד עד לגובה של שניים וחצי מיליון שקלים, אין לטעון, כי חסרה לבית משפט השלום המיומנות הנדרשת על מנת לדון בתובענות במקרקעין שאינן נוגעות לשימוש והחזקה. עוד הוסיף, כי כיום, כל פועלם של הכללים התוחמים את סמכות בית משפט השלום לדון בתובענות שעניינן מקרקעין, הוא בסרבול הדיון ובהכבדה על יכולת המערכת השיפוטית לפעול ביעילות. כבוד השופט ריבלין הפנה לדבריו של כבוד הנשיא דאז שמגר בע"א 510/82 חסן נ' פלדמן אשר טען, כי קשה לגלות סיבה סבירה לפיצול בין סמכויות בתי המשפט השלום והמחוזי.

יתרה מזאת, מצאתי, כי בענייננו סעד ההריסה המבוקש הינו סעד טפל וכי הסעד העיקרי הינו סעד סילוק יד. ההלכה הינה, כי הסעד הטפל נגרר אחרי הסעד העיקרי ומכאן שבית משפט זה קנה סמכות לדון בתובענה כולה. לפיכך דין טענת הנתבע באשר לסילוק התובענה בשל חוסר סמכות עניינית להידחות.

 אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבע עושה שימוש במגרש 43 במושב לבנים. המחלוקת הינה בשאלה האם שימושו האמור הינו כדין או שמא הנתבע פלש למקרקעין.