כנגד המשיב הוגש כתב אישום המיחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, עבירות לפי סעיף 329(א)(1) + (2) וכן עבירות בנשק, עבירות לפי סעיף 144(א) רישא + 144(ב) רישא + 144(ג)(1), הכל לפי חוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום רדף המשיב אחר המתלונן ברחובות הכפר ג'אסר א-זרקא וירה לעברו ופגע בו ברגלו. כתוצאה מהפגיעה אושפז המתלונן.
אין מחלוקת על קיומן של ראיות המבססות, לכאורה, סיכוי של ממש להרשעת המשיב. לא אפרט את הראיות שפורטו בהרחבה בטיעוני המאשימה. יצוין כי קיימים עדי ראיה לאירוע. חלקם זיההו את המשיב בוודאות כמי שירה. אחרים מסרו תיאור בנוגע לעצם הירי המחזק את ראיות המאשימה וכן תיאור מבנה גוף הדומה לזה של המשיב. יצוין כי המשיב הכחיש כי היה בזירה וטען לאליבי ואולם, לכאורה, טענתו הופרכה בעדויות המאשימה.
אציין כי העבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין מיוחסת למשיב בשתי חלופות. חלופה אחת הכוללת את רכיב החבלה מיוחסת לירי שפגע ברגלו של המתלונן. החלופה השניה שעניינה עבירת ניסיון מיוחסת לעצם הירי שלא פגע כלל. לעניין החלופה הראשונה אעיר כי יתכן וניתן לראות בחבלה כחבלה חמורה פחות מזו ההולמת עבירה לפי סעיף 329. בכל מקרה, אין בכך כדי להשליך על החלטתי בעניין מעצרו. עניין זה יקבע, בבוא העת, במסגרת ההליך העיקרי. ההלכה היא כי בשלב זה בית המשפט בוחן רק את הפוטנציאל ההוכחתי של חומר החקירה, ואין הוא קובע ממצאים מזכים או מרשיעים, כך נפסק לאחרונה:
"כידוע, בשלב הארכת המעצר עד תום ההליכים כל שעל בית המשפט לבחון הוא האם קיימת תשתית לכאורית להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו. תשתית לכאורית כאמור אינה דורשת הוכחת אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר כי אם בחינת הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי האצור בחומר החקירה. ראיות לכאורה להוכחת האשמה הן איפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, ותוך קביעת אמינותן ומשקלן - יוביל לראיות אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר. רק אם קיימים ליקויים בסיסיים או קשיים אינהרנטיים בחומר החקירה באופן שהחומר הגולמי כפי שהוא נתפס כיום לא יוכל - גם לאחר "עיבודו" בעתיד והעברתו בכור המבחן של ההליך הפלילי - להקים תשתית ראייתית אשר יש סיכוי סביר שניתן יהא לבסס עליה את הרשעת הנאשם, תתבקש המסקנה כי אין מצויות נגד הנאשם ראיות לכאורה להוכחת האשמה ועל כן אין מקום למעצרו עד תום ההליכים (ראו למשל: בש"פ 8087/95
זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996); בש"פ 10512/05
פינר נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, 24.11.2005)). (בש"פ 826/08
קיאל קשאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 14.2.08)).
ראו גם את:
בש"פ 868/08
חוסיין אשכור נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, ניתן ביום 17.2.08);
בש"פ 663/08
סדיק סרחאן ואח' נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, ניתן ביום 12.2.08);
וכמו כן את בש"פ 10426/07
אליהו זוארץ נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, ניתן ביום 15.1.08).
ירי אל עבר אדם במרכזו של ישוב הומה אדם ותוך מרדף אחריו מקים את עילת המסוכנות. מדובר באירוע שלא ניתן להגדירו אלא כ"פיגוע פלילי". המסוכנות נמדדת לא רק על פי תוצאת הירי בפועל אלא לפי התוצאה האפשרית. במקרה זה היה האירוע עלול להסתיים בתוצאות קטלניות, הן בנוגע ליעד הירי - המתלונן, והן בנוגע לאחרים שאינם קשורים כלל לסכסוך. ניתן ללמוד מעדויות חלק מהעדים כי למעשה מצאו עצמם בשדה הירי נתונים לסכנה. אין צורך להזכיר מקרים בהם בוצע ירי אל עבר יעד לפגיעה או לחיסול ובפועל נפגעו ואף מצאו מותם עוברי אורח חפים מפשע שנקלעו לזירה. מכאן שאדם היורה בנסיבות כפי שתוארו בכתב האישום ובעדויות עדי התביעה הוא אדם מסוכן המוכן לסכן לא רק את המתלונן, היעד לירי, אלא את כלל הציבור. המסוכנות במקרה זה היא מוחשית ורבתית, מעבר לחזקת המסוכנות הקבועה בחוק.
על עילת המסוכנות יש להוסיף כי כל העדים הם בני כפרו של המשיב וקיים סיכון מובנה שאם ישוחרר מעצר יעשו ניסיונות להשפיע על עדויותיהם. אוסיף עוד כי בסמוך לאחר הירי נמלט המשב והסגיר עצמו למשטרה רק לאחר 11 ימים. עובדת ההסגרה העצמית אמנם נזקפת לזכותו ואולם לא ניתן להתעלם מכך שבנסיבות אלו קיים חשש גם להימלטות מאימת הדין.
מכאן שקיימות עילות מוצקות למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.
גם כשקיימות עילות מעצר כנגד המשיב, על בית המשפט לבדוק אם יש בחלופת המעצר כדי לענות על דרישות המעצר בפועל, אם לאו כקבוע בסעיף 21(ב) לחוק, וכך נקבע באחת הפרשיות:
"האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות.
ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר." (בש"פ 4414/97
מדינת ישראל נ' סעדה ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 17.7.97)).
ולעניין חובת שקילת חלופת מעצר בעבירות חמורות נקבע כי:
"חובה היא לשקול בכל מקרה וגם בעבירות חמורות, חלופת מעצר, והשאלה נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה. עליה לבדוק אם החלופה מבטיחה את תכלית המעצר. אם תמצא לומר, שבכל מקרה של ביצוע עבירה חמורה מתבקשת מסוכנותו של הנאשם ואין להחליט על חלופת מעצר, נמצאת מרוקן את חובת שקילת החלופה מתוכן" (בש"פ 4224/99
מדינת ישראל נ' כהן (טרם פורסם, ניתן ביום 28.6.99); ראו גם: בש"פ 7524/06
מרדכי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 25.9.06)).
ועוד:
"כידוע, חומרת העבירה כשהיא לעצמה, אינה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, וגם כאשר קיימת חזקת מסוכנות, העולה מנסיבות המקרה, עדיין חייב בית המשפט לשקול אם חלופת מעצר עשויה להשיג את מטרת המעצר. במקרים רבים אין בידי הנאשם דרך להוכיח בראיות חיצוניות כי הוא לא ינצל את חלופת המעצר באופן שיסכן את בטחון הציבור, או ישבש את הליכי המשפט, או יפגע בדרך אחרת במטרות המעצר. לפיכך, במקרים כאלה חייב השופט לסמוך במידה רבה על הרקע של הנאשם, ובעיקר על הרקע העברייני ככל שהוא משתקף במרשם הפלילי, ועל התרשמות אישית מן הנאשם ומנסיבות המקרה" (בש"פ 3442/98 מדינת ישראל נ' אייל מלכא (טרם פורסם, ניתן ביום 5.6.98), ראו גם את בש"פ 8121/06 שמעון אביסדריס נגד מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 21.11.06)).
ועוד, נקבע בפסיקה ששאלת מסוכנותו של המשיב תיבחן לאור נסיבותיו האישיות ונסיבות המקרה. כך נפסק לא אחת: