מאסר על תנאי לתושב פתח-תקווה למשך חצי שנה בגין ניסיון להטרדה מינית באינטרנט

תיק זה הועבר לטיפולי עם פרישת השופט אפרתי ונבצרותו להשלים את הדיון, לאחר שנשמעו ראיות וניתנה הכרעת דין מנומקת על ידי המותב הקודם.

הנאשם הורשע בהכרעת דין מפורטת בעובדות כתב האישום בעבירה של ניסיון להטרדה מינית של קטינה מתחת לגיל 15, עבירה על סעיפים 3(א)(6)(א) +5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998 ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

הצדדים הסכימו כי בית המשפט ימשיך ויסיים את התיק מן השלב שאליו הגיע.

הטיעונים לעונש, ובמסגרתם גם עתירת ב"כ הנאשם לבטל את הרשעתו של הנאשם ולהימנע מהרשעה, נשמעו לפניי.

תיק זה הוא אחד מתיקי "פרשת ערוץ 10" במסגרתה התייצגו תחקירנים באינטרנט כקטינות בגיל 13, והונחו להכנס לחדרי לובי בצ'אטים של אתרי אינטרנט ולהגיב לפניות של גברים מבוגרים אל אותן קטינות.

באישום הנוגע לנאשם, הואשם הנאשם והורשע בכך שבמהלך שלהי 2007 פנה הנאשם באמצעות האינטרנט בצ'אט של "תפוז" אל מי שכינתה את עצמה כ"שנינוש", והציגה את עצמה כבת 13 תלמידת כיתה ח'. לאחר שהוחלפו בין השניים כתובות המסנג'ר, שוחח הנאשם עם "שנינוש" במסנג'ר, ושיחותיו נשאו אופי מיני ברור ובוטה, הכולל תיאורים ארוטיים של "שנינוש", פירוט מעשים מיניים שהוא חפץ לבצע בה ואיתה ובחברותיה, הכל כמפורט בכתב האישום ובהכרעת-הדין. למען שלמות התמונה יצויין כי הנאשם לא כפר בעצם הנטען ביחס לאופי הקשר עם "שנינוש" והתכנים שנאמרו במהלך השיחות ביניהם, אך טען כי סבר והאמין כי הוא משוחח עם בגירה. טענתו זו נדחתה, כאמור, בהכרעת דין מנומקת מיום 28.3.11 שנתן המותב הקודם.

לבית-המשפט הוגש תסקיר בעניין הנאשם שהוכן לבקשת המותב הקודם.

בפתח הדיון הודיע ב"כ הנאשם כי הוא מבקש לבטל את הרשעת הנאשם. למאשימה ניתנה אפשרות להשלים טיעון בעניין זה, ובא כוחה התנגד לבקשה.

העתירה לביטול ההרשעה

סעיף 71א(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, מעניק לבית המשפט סמכות להימנע מהרשעת נאשם.

סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, עוסק בביטול הרשעה שניתנה.

הוראות אלה מהוות יוצא מן הכלל, וככלל בהתאם לעקרונות המקובלים במשפט הפלילי, אם הוברר כי נאשם ביצע את המיוחס לו בכתב האישום, יש להרשיעו ולהענישו, כדי לממש את האינטרס הציבורי באכיפת הדין, ולקדם את עקרונות הרתעת היחיד והרבים, והגמול שהם עקרונות מרכזיים בתורת הענישה.

עם זאת, הוסמך בית המשפט להימנע מהרשעה, באותם מקרים בהם אין הלימה בין חומרת העבירה בהתאם לנסיבותיה הקונקרטיות, לבין ההשלכות שיש להרשעה על האינדיבידואל.

וכך סוכמה ההלכה בע"פ 2083/96, כתב נ' מדינת ישראל:

"הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההיפך שומה עליו לשכנע את בית המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיוידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי".

בפסק הדין נקבעו שני תנאים מצטברים שבהתקיימם יש מקום לשקול את הפעלת הסמכות להימנע מהרשעת הנאשם:

"הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל"

וכך הותווה איזון האינטרסים בין הציבור לפרט הנאשם בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני:

"... נדרש איזון שיקולים, המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם. בראייה כוללת נשקל, מן הצד האחד, הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין, כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במישנה תוקף, ככל שחומרת העבירה גדולה יותר, והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים.