מאסר עולם לתושב נתניה בגין רצח רעייתו על רצונה להתגרש ממנו

1.         הנאשם הורשע לפי הודייתו בכתב האישום, לאחר תום שמיעת הראיות, ברצח אשתו, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין" או "החוק").

            הנאשם הגיע לבית אשתו, כשהוא מצויד בסכין, דקר אותה בראשה ובגבה לפחות 12 דקירות, אשר כתוצאה מהן נגרם מותה במקום.

2.         לאחר הרשעתו עתר הנאשם כי נורה, שסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין חל עליו, וכי יש לאפשר לו לטעון לענישה מופחתת. לאחר שמיעת ראיות וסיכומים לעניין זה, דחינו את הבקשה.

3.         כעת הגענו לשלב גזירת הדין.

4.         כמתחייב מהוראת סעיף 300(א) רישא לחוק העונשין - יש לגזור על הנאשם את עונש החובה של מאסר עולם, וכך אנו פוסקים.

            עניין זה מוסכם, ואין גם חולק על כך שימי מעצרו של הנאשם יובאו במניין ימי מאסרו.

5.         נותר לדון בעניין החיוב בפיצויים לפי סעיף 77 לחוק העונשין.

            ב"כ המאשימה מבקשת לחייב את הנאשם לשלם את סכום הפיצויים המקסימאלי, 258,000 ש"ח, לכל אחד מקרוביה הישירים של המנוחה - שני ילדיה הקטינים (להלן: "הילדים"), ואמה של המנוחה, היא סבתם של הילדים (להלן: "הסבתא").

            ב"כ הנאשם מתנגד.

6.         למעשה לא הייתה כל מחלוקת על עצם ההצדקה העקרונית לחיוב מלא כאמור בשים לב למעשה הנפשע, לתוצאה הקשה, ולנזק ולכאב המר שנותרו מנת חלקם של הילדים והסבתא.

            המחלוקת האמיתית בין הצדדים התמקדה אך ורק בשאלת ההצדקה הקונקרטית לחיוב בפיצויים כאמור, לנוכח קיומו של פסק-דין בתביעה אזרחית שהגישו עיזבון המנוחה, הילדים והסבתא נגד הנאשם בשל רציחתה של המנוחה.

7.         מסתבר, כי עוד ביוני 2010, במקביל להגשתו של כתב האישום בתיק זה, פנו העיזבון והילדים (באמצעות הסבתא) והסבתא עצמה לביהמ"ש לענייני משפחה בכפר סבא, והגישו תביעה לפיצויים כאמור נגד הנאשם (תמ"ש 38814-06-10).

            הנאשם-הנתבע לא הגיש כתב הגנה, ואף ויתר על זכותו להתייצב לדיון.

            כיוון שכך, ביום 12.1.11 נתן ביהמ"ש לענייני משפחה פס"ד בהעדר הגנה, וחייב את הנאשם לשלם לתובעים פיצויים בשיעור של 4.5 מיליון ש"ח (בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 23.6.10), ושכ"ט עו"ד והוצאות משפט בשיעורים שנקבעו בפסה"ד. כן הוטלו ואושרו בפסה"ד עיקולים על כספים, זכויות ומכוניות של הנאשם.

8.         עיינו בפסיקתא, שהוגשה לנו במהלך הטיעון לעונש, ומסתבר כי סכום הפיצויים הכולל שנפסק, חולק ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה באופן הבא: 2.5 מיליון ש"ח לעיזבון; 750 אלף ש"ח לשני הילדים בגין אובדן שירותי אם; 750 אלף ש"ח לעיזבון כפיצויים עונשיים; ו-500 אלף ש"ח לסבתא כמיטיבת נזקיהם של העיזבון ושל הילדים.

            אלא שבהיותם של הילדים יורשיה היחידים של המנוחה, הרי ש"העיזבון" בו דובר בפסה"ד של ביהמ"ש לענייני משפחה הוא, בעצם, הילדים לבדם - ולכן הם לבדם זכאים לפי פסה"ד לפיצויים בסך כולל של 4 מיליון ש"ח (ובכלל זה 750 אלף ש"ח פיצויים עונשיים), ואילו הסבתא זכאית ל-500 אלף ש"ח כמיטיבת נזקיהם בלבד.

9.         ב"כ הצדדים הוסיפו ואישרו בפנינו, כי הנאשם שילם עד כה 180,200 ש"ח מתוך חובו הפסוק, ע"י מימוש עיקול על כספים שהוחזקו אצל עורך-דין ומהווים את חלקו של הנאשם בתמורה שהתקבלה ממכירת הדירה המשותפת לו ולמנוחה. שאר העיקולים טרם מומשו, וטרם נפתח כל תיק הוצל"פ לשם מימושם ולשם גביית כלל החוב הפסוק.

10.        מכאן לטיעוני הצדדים במחלוקת המשפטית העומדת להכרעתנו.

11.        ב"כ המאשימה טענה, כי יש לחייב את הנאשם בפיצויים לפי סעיף 77 לחוק העונשין במנותק מהחיוב בפיצויים האזרחיים לפי פסה"ד של ביהמ"ש לענייני משפחה - אלא שיש להורות כי הילדים והסבתא לא ייפרעו פעמיים, ויש לקזז מהחיוב האזרחי כל סכום שייגבה בגדר הפיצויים בהליך הפלילי.