השופט נ' הנדל:
המערער מסתייג מהרשעתו בעבירת רצח בטענה כי לא הוכח קשר סיבתי בין מעשיו לבין התוצאה הקטלנית. בית המשפט המחוזי בחיפה (פח 1060/04 השופטים ש' שטמר, ב' בר זיו וי' אלרון) הרשיע את המערער בעבירת ניסיון רצח. נקבע כי המערער דקר את הקורבן 13 דקירות בסכין. טרם ניתן גזר הדין בתיק נפטרה הקורבן. בעקבות מותה הגישה המשיבה כתב אישום מתוקן, במסגרתו הואשם המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה. בית המשפט המחוזי בחיפה בהרכב האמור הרשיע את המערער בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין תשל"ז -1977 (להלן: חוק העונשין) וגזר עליו מאסר עולם. על רקע הנקבע בהכרעת הדין הראשונה צמצם המערער את יריעת המחלוקת לשאלת קיומו של הקשר הסיבתי. בקליפת האגוז, טוען הסנגור בהליך דנא, כמו בהליך קמא, כי מתעורר ספק סביר בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי בתיק נוכח הזמן - כעשרה חודשים - שחלף בין מועד הדקירות לבין עת הפטירה ונוכח הטיפול הרשלני הנטען שניתן למנוחה.
העובדות הצריכות לעניין
2. על פי הממצאים שנקבעו בידי בית המשפט המחוזי, הודיעה בת המנוחה למערער בחודש מאי 2004 על רצונה להיפרד ממנו. הלה סרב להשלים עם כך ואיים עליה שיהרוג אותה. המנוחה ביקשה מהמערער בהזדמנויות שונות לעזוב את בתה לנפשה. בתגובה איים המערער על המנוחה שיהרוג גם אותה. במקרה אחר הכה המערער את הבת בפניה. בתאריך 4.6.04 בשעה 2 לפנות בוקר פרץ המערער לדירת המנוחה כשהוא מצויד בסכין מטבח גדולה. מכתב האישום המתוקן עולה כי המערער רדף אחר המנוחה, שהייתה ערה אותה עת, כשבידו הסכין. המנוחה צעקה לבתה, שישנה בסלון, שתברח. הבת התעוררה, אך המערער תפס בחולצתה. המנוחה הצליחה למשוך את המערער מבתה ולהרחיקו ממנה. המערער תפס את המנוחה בסלון ודקר אותה מספר דקירות בכל חלקי גופה באמרו "תשתקי יא שרמוטה". זאת, חרף תחנוניה של המנוחה שיעזוב אותה. המנוחה הצליחה לברוח מחוץ לדירה והמערער רדף אחריה, דקר אותה בסכין בכל חלקי גופה ולא הרפה ממנה גם לאחר שנפלה על הרצפה. רק משהחלו מגיעים השכנים נמלט המערער. המנוחה הופנתה לבית החולים כשהיא מחוסרת הכרה - שם אובחנו אצלה דקירות בחזה, בפנים וברגל שמאל. היא עברה סדרה של ניתוחים וטיפולים במוסדות רפואיים שונים, אך הכרתה לא שבה אליה והיא נותרה במצב של "צמח" ('קומה') עד ליום מותה. להשלמת התמונה יצוין כי המערער היה נתון במעצר בית מלא בגין מקרה אחר בעת שדקר את המנוחה.
בית המשפט המחוזי בחן את סוגיית הקשר הסיבתי בהסתמך על חוות דעת המומחה מטעם המרכז הלאומי לרפואה משפטית, פרופסור יהודה היס. לא הוגשה חוות דעת נגדית. בחוות הדעת צוין כי המנוחה בת ה-48, שגובהה כ-164 סנטימטרים, שקלה 37 קילוגרמים בעת מותה. לדעתו של פרופסור היס, נגרם מותה של המנוחה "מאי ספיקה נשימתית בעקבות דלקת ריאות חריפה.. דלקת הריאות החריפה התפתחה קרוב לוודאי משכיבה ממושכת ללא הכרה ומונשמת עם הופעת פצעי לחץ לאחר אשפוזה" וקיים קשר סיבתי בין פצעי החתך/דקירה ביוני 2004 לבין מותה בתאריך 23.4.2005. בית המשפט המחוזי בחן את שאלת הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי. באשר לקשר הסיבתי העובדתי נקבע כי התביעה הוכיחה את קיומו מעבר לכל ספק סביר. צוין כי בין אם מותה של המנוחה נגרם כתוצאה מדלקת הריאות, שנגרמה בעטיה של פציעתה על ידי המערער, ובין אם הזיהום בריאות נגרם עקב פצעי הלחץ או הוחמר בגינם - הרי שפציעתה החמורה של המנוחה היא שהביאה אותה למצב של "צמח" ושכיבתה הממושכת הובילה להיווצרות פצעי הלחץ. באשר לשאלת הקשר הסיבתי המשפטי נפסק שהמערער רצה במותה של המנוחה ולשם השגתה של מטרה זו דקר אותה. גם אם הופתע מכך שהמנוחה לא נפטרה מיד ואף לא צפה את מותה מדלקת ריאות - מדובר באירועים בתהליך הגרימה של המוות, לו הוא אחראי.
עוד נדרש בית המשפט המחוזי לטענה כי נותק הקשר הסיבתי המשפטי, בהסתמך על סעיף 309 לחוק העונשין. טענה זו נדחתה מהנימוק שהמערער לא עמד בשני התנאים המצטברים לתחולת הסעיף האמור. האחד, שהטיפול הרפואי היה העילה היחידה למוות והשני - שהטיפול הרפואי לקה בפגמים מקצועיים חמורים.
טענות הצדדים
3. השאלה המרכזית שמציג המערער היא האם דלקת הריאות הנה תוצאה ישירה ובלתי נמנעת של פציעת המנוחה בידי המערער או שנגרמה כתוצאה מטיפול רפואי לקוי ובלתי מיומן שניתן למנוחה בבית החולים? המערערת מבקשת לעורר ספק סביר בעניין זה לאור עדותו של פרופסור היס. הלה העיד כי בגופתה של המנוחה נמצאו פצעי לחץ בדרגת חומרה 4 - דרגת החומרה המרבית המוכרת. פצעים אלה עלולים לגרום לזיהום הדם ובעקבותיו לדלקת ריאות. יתרה מכך, פרופ' היס העיד כי נהוג לטפל בפצעי לחץ באמצעים תרופתיים וכירורגיים, אשר לא ננקטו במקרה הספציפי. קיים ספק אם התהליך שהביא למותה של המנוחה נובע ממערכת ההנשמה או שמא מפצעי הלחץ, שניתן היה למנעם. בכל מקרה, בסיסה של ההגנה, על פי הנטען, בניתוק הקשר הסיבתי על פי סעיף 309 לחוק העונשין. פצעי הלחץ עשויים להיות הגורם לדלקת הריאות שהביאה למות המנוחה. משכך, היעדר הטיפול בהם או לחילופין אי מתן טיפול מונע בידי הצוות הרפואי היווה את העילה המיידית והיחידה למוות. בנוסף, עולה הרשלנות בטיפול הרפואי כדי רשלנות רבתי נוכח הפגמים המקצועיים החמורים והבסיסיים שנפלו בו.
מהעבר האחר, תומכת המשיבה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בדיון בפנינו הודגש כי 13 דקירות הסכין - בבטן, בראש ובבית החזה - בוצעו במנוחה בת ה-48 במטרה להביא למותה. רק בשל כך נזקקה לטפולים הממושכים במשך כעשרה חודשים. היא הייתה בתרדמת כתוצאה ישירה ממעשי המערער. חוות הדעת היחידה שהוגשה לתיק בית משפט קמא היא חוות דעתו של פרופסור היס. המומחה קבע קיומו של קשר סיבתי בין פצעי הדקירה לבין מותה של המנוחה. קביעה זו הנה חד משמעית.
דיון
4. תנאי בלתו אין להרשעת נאשם בעבירת המתה הוא קיומו של קשר סיבתי בין מעשיו לבין תוצאת המוות. הפסיקה קבעה כי הקשר הסיבתי בעל שני רבדים: העובדתי והמשפטי. העובדתי - כשמו כן הוא - בדיקה היסטורית. המשפטי - נורמטיבי: קביעת מדיניות משפטית מתי, או ליתר דיוק עד לאיזה גבול, יהא אדם אחראי לקשר העובדתי שלו לאירוע מסוים. כדי להמחיש את העניין אצביע על דוגמת קצה: הרי, בלא לידת הרוצח - לא היה מתרחש הרצח. אך, כמובן שאין להאשים את הוריו במעשיו הפליליים. הפסיקה הגדירה את הקשר הסיבתי העובדתי באופן הבא: "בבוחנו את דבר קיומו של קשר סיבתי עובדתי על בית-המשפט לקבוע אם ההתנהגות נשוא האישום מהווה סיבה פיזית הכרחית בשרשרת הסיבתית שהסתיימה בתוצאה הטראגית" (ע"פ 4230/99 אבו ג'אנם נ' מדינת ישראל פ"ד נו (1)34, 42). מבחן של "הסיבה בלעדיה אין". הקשר הסיבתי המשפטי שזור במבחן הצפיות. המבחן בעבירת רצח הוא אובייקטיבי. די בכך שניתן היה לצפות באורח סביר את התוצאה הקטלנית ושצריך היה לצפותה (שם, אבו ג'אנם). הדרישה לצפיות מופנית לתוצאה הקטלנית, לאו דווקא בדרך המסוימת שאליה התכוון המבצע. הקשר הסיבתי המשפטי "כולל צפייה של התוצאה. ככלל, די בהתקיימו של יסוד זה ולכן גם אם התוצאה הצפויה התרחשה באופן שונה מהצפוי, אין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי" (ע"פ 5870/01 חסיין נ' מדינת ישראל פ"ד נז(1)221, 232).
5. במקרה זה, קיים קשר סיבתי עובדתי. מסקנה זו נובעת מחוות דעתו של פרופסור היס. בעדותו הדגיש כי "הממצא הבולט בניתוח, הייתה דלקת ריאות מוגלתית שאינה מאפשרת נשימה ושגורמת למוות" (פרוטוקול, עמ' 190). נתון זה נבע, כאמור, משכיבה ממושכת ללא הכרה ומונשמת עם הופעת פצעי לחץ. באשר להופעת פצעי הלחץ הסביר המומחה כי "אלה נגרמים בעקבות לחץ מתמשך של הגוף על משטח מסוים בלי להזיז את מקום הלחץ" לאחר שאושפזה המנוחה תקופה של כעשרה חודשים בשל הדקירות בגופה (ת' 29). עולה מדברי המומחה כי שכיבתה ללא נוע של המנוחה (שהייתה כאמור במצב של "צמח") והנשמתה החלישו את גופה והגבירו סיכוייה ללקות בדלקת ריאות חריפה ובאי ספיקה נשימתית בעקבותיה, שהובילה למותה. המומחה העיד כי דלקת הריאות החריפה יכולה להתפתח בלא פצעי לחץ. לשאלת הסנגור - "פצעי הלחץ במקרה הזה גרמו לה למצב גרוע אך מה שהרג אותה זו הדלקת?" - השיב פרופסור היס בחיוב. נוסף על כן הסביר כאמור המומחה כי פצעי הלחץ הם תוצאה של שכיבה ממושכת. פצעי הלחץ יכולים להגביר את חומרת דלקת הריאות בכך "שהם מאפשרים למחוללי המחלה להיכנס לזרם הדם ועל ידי זה להחליש את כל המערכות השונות בגוף" (פרוטוקול, עמ' 193). בדומה, פצעי הלחץ תרמו לחולשתה של המנוחה גם על ידי יצירת זיהומים. נגזר מהאמור כי קיים קשר בלתו אין בין הדקירות שהצריכו את אשפוזה הממושך של המנוחה בעודה מחוסרת הכרה לבין תוצאת המוות. קשר עובדתי זה כולל גרימת פצעי לחץ אצל המנוחה, שייתכן שתרמו במידה זו או אחרת להחרפת המחלה שהביאה למותה.
במקרה זה, קיים גם קשר סיבתי משפטי. כאמור, בבוא השיטה המשפטית לתחום גבול לקשר סיבתי משפטי עוסקת היא בקביעה נורמטיבית. הפסיקה, כפי שהובאה לעיל, קובעת כי המבחן להצבת הגבול הוא מבחן הצפיות. המבחן הוא אובייקטיבי. השאלה היא האם נאשם שהתכוון לרצוח וגרם מבחינה עובדתית לתוצאה הקטלנית צריך היה לצפות גם תוצאת מוות שהתרחשה בווריאציה עובדתית שונה מזו העולה באופן ישיר ממעשיו ומכוונותיו. כאן, המערער דקר את המנוחה 13 פעמים באזורים חיוניים בגופה. בכך גילה את כוונתו לקטול. לו היו מגיעים חיי המנוחה לקיצם בו במקום, ברי כי לא הייתה מתעוררת שאלה של קשר סיבתי משפטי. תחת זאת המנוחה שרדה עשרה חודשים במצב של 'צמח' ולאחר מכן נפטרה. נקבע כעובדה כי הדקירות הן שהובילו לאשפוזה של המנוחה במצב בריאותי קשה, שהדרדר עד מותה כמתואר לעיל. השכיבה הממושכת וההנשמה גרמו לדלקת ריאות חריפה ולהיווצרות פצעי לחץ, שהביאו למות המנוחה. המערער יכול היה וצריך היה לצפות כי דקירותיו תגרומנה למותה של המנוחה גם באופן שאינו מיידי, לאחר אשפוזה במצב קשה בצירוף סיבוכים הנובעים מהמצב. הדוקר שוב ושוב את הקורבן אינו יכול לצמצם את הקשר הסיבתי המשפטי בין מעשיו לבין התוצאה הקטלנית לכדי התרחשות עובדתית אחת - מוות מיידי. במובן זה, המקרה אף אינו גבולי. כפי שקבעה הפסיקה "אין צורך לצפות את דרך ההשתלשלות לקראת התוצאה ובלבד שזו לא תהיה חריגה ביותר" (ראו עניין חסיין, שם). דרך מותה של המנוחה אינה חריגה ביותר ואף אינה חריגה כלל בהתחשב במעשיו של המערער. הקשר בין דקירות המערער לבין הדרך בה נפטרה המנוחה עונה על מבחן הצפיות האובייקטיבי ונדמה כי גם על הסובייקטיבי.
6. הסיבתיות אינה מתקיימת כהבניה תיאורטית או כניסוי מבוקר. היא כתובה על דף החיים. על כן, לעתים יהיו לתוצאה מספר גורמים ולא גורם אחד בלבד. אין תמה כי כך הדבר בתוצאת מוות המתרחשת כעשרה חודשים לאחר המעשה. לשון אחרת, היעדר הסימולטאניות בין הכוונה והמעשה לבין התוצאה עשוי להאריך את רשימת הגורמים לתוצאה מסוימת.
הדין חייב לנקוט עמדה בדבר אחריותו של כל אחד מהגורמים מצב בו ישנם שני גורמים או יותר לתוצאה קטלנית. המשפט חייב לשקול האם הגורם השני זר לגורם הראשון ובשל כך מנתק את הקשר הסיבתי בינו לבין התוצאה. זהו מבחן 'הגורם הזר המתערב'. ושוב, המפתח למבחן זה, כמו המפתח למבחן הקשר הסיבתי המשפטי, הוא הצפיות. בעניין יעקובוב (דנ"פ 983/02 פ"ד נו 4 395) קבע בית המשפט העליון שגם בהתאבדות אין בהכרח כדי לנתק את הקשר הסיבתי. על בית המשפט להדריך את עצמו ביישום מבחן הצפיות "בניסיון החיים, בשכל הישר כתפיסת העומק של החברה, במדיניות החברתית והמשפטית והראויה לחברה במקומנו ובזמננו". בשל הנימוקים שפורטו לעיל, אינני סבור שהקשר הסיבתי התנתק רק מפני שהמנוחה טופלה בבית החולים תקופה של כמעט שנה ומשום שפצעי הלחץ תרמו לתוצאה.
עם זאת, מעלה הסנגוריה טענה נוספת שדורשת התייחסות. טענה זו נשענת על סעיף 309 (1) ו-(5) לחוק העונשין. כותרתו: "גרימת מוות - מהי". זוהי לשונו:
"בכל אחד מן המקרים המנויים להלן יראו אדם כאילו גרם למותו של אדם אחר, אף אם מעשהו או מחדלו לא היו הגורם התכוף ולא היו הגורם היחיד למותו של האחר: