מאסר בפועל וקנסות לנסים עדיקא בגין עבירות של אי קיום צו שיפוטי שעניינו צו הריסת בניה

בשני התיקים נושא גזר הדין, הורשע הנאשם בעבירה לפי סעיף 210 בחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965, בכך שלא קיים צווים שיפוטיים, שעליהם הורה בית המשפט בגזרי-דין שניתנו בעקבות הרשעותיו בעבירות בניה. בת"פ 3187/05 זו הרשעתו השלישית של הנאשם בעבירה של אי קיום צו שיפוטי שניתן בת"פ 4187/01, ואילו בת"פ 3150/08 זו הרשעתו השנייה של הנאשם בעבירה של אי קיום צו שיפוטי שניתן בגזר הדין בת"פ 2699/04.

עיקר העובדות פורטו בהרחבה רבה בהחלטה מיום 22.10.2009, שעניינה היה דחיית בקשת הנאשם לפסול אותי מהמשך שמיעת התיקים הנדונים. כן ראו את תמציתן של העובדות בפסק הדין שניתן על-ידי כבוד נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, מיום 24.2.2010, הדוחה את הערעור שהוגש על החלטה זו, ואשר קובעת שהמשך שמיעת התיקים יהיה לפני (ע"פ 9173/09). הליך זה ועוד הליכים רבים אחרים שבהם נקט הנאשם, וכך גם אופן התנהלותו, שאל מקצתה נתייחס בהמשך הדברים, היוו את הסיבה לכך שתיקים פשוטים שעניינם עבירה של אי קיום צו שיפוטי, אשר נפתחו עוד בשנת 2008, באים לידי סיום רק עתה, בשלהי שנת 2010. מכל מקום, תחילה נפרוס את עיקר העובדות בקצרה.

2.         לבקשת בא-כוחו של הנאשם בדיון שהתקיים 3.5.2009, אוחד הדיון בשני התיקים הנדונים, ובדיון זה, על סמך תשובת הנאשם לאישומים, שהודה בכך שלא קיים את שני הצווים השיפוטיים שבהפרתם הואשם, הוא הורשע בכל אחד משני התיקים, בעבירה של אי קיום צו שיפוטי (עבירה לפי סעיף 210 בחוק התכנון והבניה).

3.         ב ת"פ 3187/08 הייתה זו הרשעתו השלישית של הנאשם, בעבירה של אי קיום צו ההריסה השיפוטי שניתן ביום 6.10.2002 בגזר הדין בת"פ 4178/01. בתיק זה הורשע הנאשם בעבירה לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) בחוק התכנון והבניה, בכך שבנה ללא היתר מבנים בהיקף של כ-1,400 מ"ר, בפינת רחובות טוביה ויהודה הנשיא, בשכונת גוננים בירושלים. בנייה זו כוללת עמודי בטון, רצפת בטון, פירים למעליות, מאגר מים וחדר מדרגות, אשר נבנו על ידי הנאשם בין שנת 1999 לשנת 2000 כהתחלה של בניין שנועד למסחר ולמגורים. בעקבות הסדר הטיעון שאליו הגיעו הצדדים באותו תיק, נקבע שצו ההריסה יחול על מרבית הבנייה, אך לא על כולה.

מאז לא קוים הצו השיפוטי, והנאשם כאמור, הורשע עתה בפעם השלישית בעבירה של אי קיומו של צו זה. לראשונה הורשע בת"פ 7373/04, ובגזר הדין שניתן ביום 29.5.2005, הוטל על הנאשם בין השאר, קנס כספי ומאסר על תנאי למשך חודשיים. בפעם השנייה הורשע הנאשם בעבירה של אי קיומו של צו זה בת"פ 6905/06, ובגזר הדין שניתן ביום 17.6.2007, נקבע בין השאר, שתקופת המאסר על תנאי שהוטלה על הנאשם בת"פ 7373/04 תוארך בשנתיים נוספות. הרשעתו השלישית של הנאשם בעבירה של אי קיום צו שיפוטי זה, היא כאמור, בתיק הנדון.

4.         ב ת"פ 3150/08 הורשע הנאשם בפעם השנייה בעבירה של אי קיום צו ההריסה השיפוטי, שניתן ביום 24.11.2004 בגזר הדין בת"פ 2699/04. בתיק זה הורשע הנאשם בעבירה לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) בחוק התכנון והבנייה, בכך שבנכס הנמצא ברחוב יוסי בן יועזר 22, בשכונת גוננים בירושלים, בנה הנאשם מבנים ששטחם הכולל הוא כ-100 מ"ר, וכן בכך שפירק חלק מקיר של בניין קיים. מבנים אלו, המשמשים למסחר, נבנו בין שנת 2001 לשנת 2003 והם כוללים קונסטרוקציית פלדה מקורה ביריעות פלסטיק, ששטחה כ-70 מ"ר, מבנה מקורה ומצופה בחומר קל ששטחו כ-10 מ"ר, ומחסן מקורה ומצופה בלוחות פח, ששטחו כ-20 מ"ר.

מאז לא קוים הצו השיפוטי והנאשם הורשע פעמיים בעבירה של אי קיום הצו האמור. לראשונה, בת"פ 10593/06 ובמסגרת גזר הדין שניתן ביום 24.6.2007, הוטל עליו בין השאר מאסר על תנאי למשך חודשיים. בתיק הנדון הורשע הנאשם בפעם השנייה בעבירה של אי קיום הצו השיפוטי שניתן ביחס למבנים המתוארים.

5.         לאחר דיונים רבים, בקשות שונות, ולאחר ניסיונות חוזרים ונשנים לדחיית שמיעת הטיעונים לעונש, באמתלות שונות, שכולן, או למצער רובן המכריע, היו ביוזמת הנאשם, נשמעו הטיעונים לעונש ביום 4.8.2010 (לאחר שחוות הדעת של הממונה על עבודות שירות, התקבלה עוד ביום 22.4.2010), והושלמו ביום 7.9.2010.

במסגרת גזר הדין, לא ראיתי צורך להרחיב ולפרט את כל אותן בקשות ואת כל אותם הליכים שננקטו כדי לדחות את מועד שמיעת הטיעונים לעונש (שמקצתם פורטו בהחלטה מיום 22.10.2009, הגם שלאחריה הוגשו עוד בקשות מעין אלו), אך למרות זאת שניים מכל אלו, כן ראיתי לנכון להזכיר, בהיותם, כך לטעמי, רלוונטיים לאופן התנהלותו של הנאשם.

האחד, עניינו בזלזול שהפגין הנאשם לא רק בצווים השיפוטיים שבאי-קיומם הורשע כאמור, אלא גם בבית המשפט ובהחלטותיו. בדיון שהתקיים ביום 3.5.2009, לאחר מתן הכרעת הדין המרשיעה את הנאשם, הודיע התובע שלחובת הנאשם מאסרים על תנאי בני הפעלה, וכי ביחס לאחד מהם ישנה חובת הפעלה. בעקבות הודעה זו, התבקש הממונה על עבודות שירות לחוות את דעתו בדבר האפשרות שהנאשם יישא עונש מאסר בעבודות שירות. למרות זאת, ועל אף שלוש הודעות שנשלחו אל הנאשם מהממונה על עבודות השירות, לא התייצב הוא בפניו כדי לאפשר את עריכת חוות הדעת (ראו הודעת הממונה על עבודות שירות מיום 25.8.2009). הסבריו של בא-כוחו של הנאשם בדיון שנקבע לשמיעת הטיעונים לעונש היו, שחלה טעות במשלוח אחת ההודעות ושבאחד מהמועדים שאליהם הוזמן, שהה הנאשם מחוץ לישראל. אך באלו לא ניתן מענה להתעלמותו של הנאשם מחובתו להתייצב בפני הממונה על עבודות שירות, ואף לא להתעלמותו מההחלטה על העברת הודעת הממונה אל באי-כוחו, מתוך תקווה שיינתן הסבר לאי התייצבותו בפניו. הנאשם ידע על חובתו להתייצב בפני הממונה על עבודות שירות, ויכול היה לבקש את שינוי המועד, או לתאם אותו בדרך אחרת, ובכל מקרה, ראוי היה שיגיב להחלטת בית המשפט.

בכך לא תמה התעלמותו של הנאשם מהחלטות בית המשפט, ולא רק בעניין חובת התייצבותו בפני הממונה על עבודות שירות עשה דיין לעצמו, אלא גם לדיון שנקבע לשמיעת הטיעונים לעונש, ביום 17.9.2009, לא טרח להתייצב. על אשר אירע בדיון זה ובעקבותיו לא ארחיב, מאחר שהדברים כבר פורטו בהרחבה, ואולי אף בהרחבה יתירה, בהחלטה שניתנה על-ידי בעניין הבקשה לפסילתי מהמשך שמיעת התיק, וכך גם בפסק הדין שניתן בערעור, שהוזכרו קודם לכן. יצוין רק בקצרה כי באותו דיון התברר שהתובע הראשי של עיריית ירושלים דאז, עו"ד דני ליבמן, ניאות לבטל את האישומים כחלק מהסדר תמוה, בלשון המעטה, שאמור היה להוות מעין הסתרת עבירת הבניה רחבת ההיקף ב"עלה תאנה". הסדר אשר עד מהרה התברר שאמנם לא אושר על-ידי הגורמים המוסמכים לאשרו, היועץ המשפטי של עיריית ירושלים או מנהל המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה (ראו בעניין זה את הודעתה של מי שהיא היום התובעת הראשית, עו"ד עינת איילון, שהוגשה ביום 21.10.2009. כן ראו כאמור, גם את ההחלטה בעניין דחיית הבקשה לפסלות שופט ואת פסק הדין שניתן בערעור).

השני, עניינו הבקשה לדחיית שמיעת הטיעונים לעונש שהגיש הנאשם ביום 2.8.2010, ובה ביקש את דחיית הדיון, שכבר נדחה מספר פעמים, ונקבע ליום 4.8.2010. בקשה זו, אשר נדחתה, נועדה ליצור מצג כאילו ישנם הליכים תכנוניים אשר מצדיקים את דחיית הדיון. לא זו בלבד שכבר נפסק פעמים רבות, כי אין בהליכי תכנון כדי להצדיק דחיית דיון, אלא שהבקשה נסמכה על טופס תשלום אגרה מטעה, שאין בו כדי להראות את אשר ביקש הנאשם לטעון בבקשתו.

6.         בטיעוניה לעונש, ביקשה המאשימה להחמיר עם הנאשם וזאת לאור שורה ארוכה של טעמים, שעיקריהם נעוצים בכך שעתה הורשע הנאשם בפעם החמישית בעבירות של אי קיום צווים שיפוטיים, המתייחסות לצווים שניתנו לפני זמן רב, ביחס לבנייה בהיקף נרחב מאד, המשמשת או נועדה לשמש, לצרכים מסחריים. ביחס לעבירות הבניה ברחוב יוסי בן-יועזר הדגישה המאשימה שהמבנים משמשים למרכול ולמחסן, וכי נעשה בהם שימוש יום יומי להנבת רווחים כלכליים, כך שבכל יום שבו מופר הצו, נהנה הנאשם מפירות העבירה.

בדיון שהתקיים ביום 4.8.2010 הודיעה המאשימה, כי עמדתה המקורית הייתה שיש להטיל על הנאשם עונש של מאסר בפועל, וכי עמדה לבקש מבית המשפט שעונש המאסר יהיה למשך תשעה חודשים. אך לאור הודעת הנאשם שיהרוס את הבנייה ברחוב יוסי בן-יועזר עוד קודם למועד השמעת הטיעונים לעונש, נאותה להסכים לכך שבית משפט יסתפק בהפעלת עונש המאסר על תנאי, שלגביו יש חובת הפעלה, וכי הנאשם יישא בו בעבודות שירות. כן ביקשה המאשימה שבית המשפט יטיל על הנאשם בגין כל עבירה שבה הורשע הנאשם את הקנס המרבי הקבוע בחוק (בסך 29,200 ש"ח). על כך גם הוסיפה וביקשה, שיוטל על הנאשם קנס יומי לכל יום של אי קיום הצו, שאף הוא יהיה בסכום המרבי הקבוע בחוק (בסך של 1,400 ש"ח לכל יום של הפרת הצו). המאשימה גם הודיעה על התנגדותה לדחיית מועד ביצועם של צווי ההריסה, והסכימה לקציבת פרק זמן קצר, הדרוש לצרכי התארגנות לביצועם של הצווים.

בדיון שהתקיים ביום 4.8.2010, הבהירו באי-כוחה של המאשימה, שלא היה סיפק בידיהם לבדוק אם נכונה טענת הנאשם, שאומנם הרס את אשר התחייב להרוס קודם לדיון, ולכן ביקשו שיתאפשר להם לעשות כן ולבדוק את הדברים.

7.         באי-כוחו של הנאשם טענו כי התייחסותה של המאשימה אל העבירות שעבר הנאשם ושבהן הורשע עושה עימו עוול. לטענתם, עבירת הבניה ברחוב יהודה נעברה לאחר שניתן לנאשם היתר חפירה, ובשל כך נאלץ להתחיל בבנייה כדי לחזק את החפירה, ולמנוע נזק לכבישים הסמוכים. יוער כבר עתה, כי הצורך בחיזוק החפירה, אפילו היה בהנחיית מחלקת מבנים מסוכנים, כטענת באי-כוחו של הנאשם, אינו מהווה היתר להתחלת בניה בהיקף נרחב. בהקשר זה אישרו באי-כוחו של הנאשם שהבניה החלה ללא היתר, מתוך כוונה לבנות בהיקף נרחב בהרבה מזה שלגביו יכול היה הנאשם לקבל היתר בניה. באי-כוחו של הנאשם גם הטילו את האחריות לכך שעד היום אין ברשות הנאשם היתר לבניה, באופן התנהלותן האיטי של וועדות התכנון ובעיכובים הקשורים ביישומה של תוכנית ההתחדשות העירונית בשכונת גוננים. אך המסמכים שעליהם ביקשו לבסס את טענותיהם, הראו שעוד רבה הדרך עד אשר יהיה ברשות הנאשם היתר בניה, אם בכלל יהיה. כך גם עלה מטענותיה של המאשימה בעניין זה.

באשר למרכול ברחוב יוסי בן-יועזר, הרחיבו באי-כוחו של הנאשם בצורך של מרכול זה בשכונת גוננים, ובכך שהוא משרת אוכלוסיה רבה שמצבה הכלכלי אינו גבוה וכן קיומו חיוני מאד. הם גם ביקשו לחזור ולהיבנות מהחלטה שניתנה בעניין העובדה שעסק זה פועל ללא רישיון עסק (החלטת כבוד השופטת יעל ייטב בת"פ 3104/01 מדינת ישראל נ' אברהם עדיקא מיום 3.2.2009). עוד טענו באי-כוחו של הנאשם בעניין פועלו של הנאשם, והרחיבו בכך שבנה את עצמו בעבודת כפיים קשה. בעניין זה גם העיד מר זכי לוי. לטענתם, בעוד הנאשם עוסק בבנייה וביזמות לקידומה של שכונת גוננים, מוצא הוא את עצמו נאשם בפלילים בעבירות בניה והפרת צווים שיפוטיים.

בעניין טענות אלו אומר בקצרה אך זאת, כי גם אם הנאשם פעל ופועל לרווחת הרבים, הרי שבמקרה הנדון, כפי שאישר בא-כוחו עו"ד גוטמן, לנאשם אושרה בנייה ברחוב יהודה בהיקף של 3,000 מ"ר, והוא רצה לבנות עוד 6,500 מ"ר מעבר לכך. בניה זו, אפילו היו כוונותיה טובות, לא הייתה "לשם שמיים", אלא לשם רווחים כלכליים, והנאשם החל בבנייה זו שלא כחוק וללא היתר בניה. כך גם בניית המרכול בשכונת גוננים. גם אם מרכול זה מביא תועלת לתושבי השכונה, הרי שאין מדובר בפעילות פילנתרופית אלא בפעילות עסקית-כלכלית מובהקת. בכל מקרה, אפילו ראינו בכך משום "מצווה", הרי שאין זו אלא "מצווה הבאה בעבירה", על כל המשתמע מכך.

לבסוף יוער, כי כבר התייחסתי בעבר לכך שלהחלטה המאפשרת את המשך פעילות המרכול, חרף היעדר רישיון עסק להפעלתו, אין רלוונטיות לענייננו (ראו בין השאר בהחלטה מיום 22.10.2009 בעניין פסלות שופט). מה גם שאיני יודעת ולא הוצג לי, אם מאז ניתנה ארכה נוספת להפעלתו.