לשם נ' ליבו נכסים והשקעות בע"מ

החלטה

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ג' ארנברג, סגן נשיאה) מיום 17.2.2013 בתיק רע"צ 30186-11-12.

לבית משפט קמא הוגש ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל שבה דחה את עמדת המבקש באשר לגובה החוב. ביסוד המחלוקת הלוואה שנטל המבקש מהמשיבה ביום 31.5.2005 ולא נפרעה במלואה. ההלוואה נעשתה מחוץ למסגרת הבנקאית וחל עליה החוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג – 1993 (להלן: "החוק"). המבקש הגיש תובענה נגד המשיבה לבית משפט זה ועניינה הסכם ההלוואה (ה"פ 8105/09). בפסק הדין קיבל כב' השופט (כתוארו אז) י' שפירא באופן חלקי את עמדת המבקש וקבע את הקביעה הבאה:

"מכל מקום, לאור חלוף הזמן והשינויים המוניטריים במשק, והגם שהלוואה ניתנה טרם התיקון לחוק, אני מורה מכוח סעיף 9(ב) לחוק כי ההלוואה תוחזר על פי השיעורים המקסימליים הקבועים בסעיף 5 לחוק, וכי לא יופעל שיעור ריבית נוסף (20%) בגין פיגורים, על פי סעיף 6 לחוק..."

ערעורה של המשיבה על פסק הדין (ע"א 9348/09) נדחה על ידי בית המשפט העליון וזה הפך חלוט. גובה הריבית הופחת אפוא והועמד על 15.817% לשנה.

המחלוקת בין הצדדים כפי שהוגדרה על ידי בית משפט קמא ונובעת מהמסמכים שהגישו הייתה בשאלה האם הריבית שנקבע לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי מצטברת לקרן ההלוואה בכל שנה – ובשנה שלאחר מכן צוברת אף היא ריבית ביחד עם הקרן (ריבית דריבית), או שהקביעה האמורה משמעה כי הריבית השנתית מוגבלת לשיעור שנקבע ללא תוספת ריבית על הריבית המצטברת בכל שנה.

רשם ההוצאה לפועל קיבל, כאמור, את עמדת המשיבה וקבע בהחלטתו מיום 14.10.2012 כי הוא מעדיף את התחשיב שהגישה המשיבה על פני התחשיב שערך המבקש שכן התחשיב של המבקש "איננו תואם את הגדרת "יתרת החוב" בחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות". דעתו של המבקש לא נחה והוא ערער על ההחלטה לפני בית משפט קמא.

בהחלטתו מושא הבקשה דחה בית משפט קמא את הערעור. הוא סקר את עמדת המבקש ולפיה הריבית תחושב על פי השיעור המקסימאלי שמותר לפי סעיף 5 לחוק אך היא תשולם ללא ריבית דריבית וזאת משום שבפסק הדין של בית המשפט המחוזי נכתב כי תוחזר על פי השיעורים המקסימאליים הקבועים בסעיף 5 לחוק ולא נכתב בהחלטה כי שיעור הריבית יהיה על פי סעיף 5 לחוק שאז ניתן היה להסביר שניתן להוסיף חיובים מלבד הריבית. בהמשך התייחס בית משפט קמא לעמדת המשיבה ולפיה כל שנקבע הוא כי הריבית תוגבל לזו הקבועה בסעיף 5 לחוק, אך אין בכך כדי לשנות את כללי החישוב כפי שנקבעו בסעיף 5 ולפיהם יש לצבור ריבית על הקרן והריבית המצטברת.

בית משפט קמא מצא כי אין להתערב בהחלטת הרשם. לשיטתו ברור מקריאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי כי הכוונה הייתה לחייב בריבית הקבועה בסעיף 5 לחוק, היא הריבית המקסימאלית המותרת להלוואה חוץ בנקאית, כאשר יש להביא בחשבון את כל הוראותיו של סעיף 5 ולא רק את ההוראה שבסעיף 5(ב). משכך צדק אפוא הרשם בהעדפתו את הפרשנות שנתנה המשיבה. הערעור נדחה והמבקש חיוב בהוצאות המשיבה בסך של 3,000 ₪.

בבקשה חוזר המבקש וטוען כי גובה הריבית המקסימאלי שעליו לשלם הוא 15.781% וכי אין להוסיף עליו ריבית דריבית או כל תוספת שהיא. עמדתו נשענת על האמור בפסק הדין לשיטתו וכן על כך שמדובר בכל מקרה בשיעור מקסימאלי של הריבית שאין להוסיף לו דבר והוא כולל את כל הריביות והקנסות על פי ההסכם. המבקש מעלה טענות נוספות לגופו של החישוב שנערך ולגופה של המחלוקת בינו לבי המשיבה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בצרופות לה ובתיק בית משפט קמא הסרוק במערכת נט המשפט הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

בהתאם לסעיף 80(ב2) אשר נוסף במסגרת תיקון מס' 33 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, כל ערעור על החלטה של בית משפט שלום אשר ניתנת בערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל, יהיה טעון רשות. זאת בניגוד למצב המשפטי הקודם לתיקון, לפיו למעשה עמדה לבעל דין זכות ערעור שניה גם לבית המשפט המחוזי על החלטת בית משפט השלום (לעניין זה ראו רע"א 1853/12 שלמה אבניאל נ' אפרים פולק (28.2.13)).

אשר לקווים המנחים למתן רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בערעורים על רשם ההוצאה לפועל נקבע בהחלטה שניתנה לאחרונה, רע"א 411/13 מפעלי מתכת ש. כהן בע"מ נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (20.5.13) (להלן: "מפעלי מתכת"), כי אין להפעיל את המבחנים הידועים הקפדניים שהותוו בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי ברע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: "הלכת חניון חיפה"), אלא דווקא מבחנים מקלים יותר, זאת נוכח השינוי במבנה ההוצאה לפועל והפרדת מערך הגביה והאכיפה ממערכת המשפט והפיכתו לגוף "מעין שיפוטי" בלבד ולא עוד ערכאה שיפוטית רגילה (מפעלי מתכת, פסקה 12, וכן ראו רע"א 8476/12 עזבון המנוחה כהן עדינה ז"ל ע"י בנה ארז כהן נ' בנק הפועלים בע"מ, עמ' 4 (29.1.13). לעניין זה הפריד כב' השופט ג'ובראן בין בקשת רשות ערעור הנוגעת לבירור העובדתי, אשר לגביו יחולו מבחני הלכת חניון חיפה, אם כי במתכונת מרוככת, לבין בקשה הנוגעת לשאלה משפטית, לגביה ניתן להחיל אמת מידה מקלה מעט יותר, נוכח העובדה שבית משפט השלום הוא הערכאה העורכת את הבירור המשפטי המקיף כערכאה ראשונה (מפעלי מתכת, פסקה 14). באותה החלטה אף הבחין בית המשפט בין בקשת רשות ערעור על פסק דין המסיים את ההליך, לבין החלטה אחרת במסגרת חיי ההליך, אשר לגביה קיימים מבחנים אחרים (שם, פסקאות 15-16).

אני נכון להניח אפוא על בסיס קווים מנחים אלה כי אין עילה לסילוק הבקשה על הסף. עם זאת, בחינת נימוקי הבקשה מעלה כי אין לה יסוד. עיון בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי מעלה כי כל שנקבע בו הוא כי שיעור הריבית יופחת ויועמד על השיעורים המקסימאליים לפי סעיף 5 לחוק ללא תוספת של 20% בגין פיגורים. סעיף 5 לחוק קובע כי:

(א)בחוק זה, "שיעור עלות האשראי המרבי" - פי שניים ורבע מן השיעור שיפרסם בנק ישראל מדי חודש בחדשו, של העלות הכוללת הממוצעת לאשראי הלא-צמוד הניתן לציבור על ידי הבנקים שנקבעו על-ידי בנק ישראל.

(ב)שיעור העלות הממשית של האשראי לא יעלה בחישוב שנתי על שיעור עלות האשראי המרבי, לפי הידוע בעת חתימת חוזה ההלוואה; נקבעה בחוזה ההלוואה ריבית משתנה או הצמדה, לא יעלה שיעור העלות הממשית של האשראי בחישוב שנתי על שיעור עלות האשראי המרבי, לפי הידוע במועד שבו משתנה שיעור הריבית, לענין ריבית משתנה, או במועד כל תשלום, לענין הצמדה.

(ג)השיעור המרבי של העלות הממשית של האשראי, כאמור בסעיף קטן (ב), יחושב ביחס ליתרת החוב כפי שהיא בתחילת כל שנה ממועד ההלוואה.

בית המשפט המחוזי עשה בפסק דינו שימוש בסמכות המסורה לו לפי סעיף 9(ב) לחוק שבו נאמר:

מבלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף קטן (א) או מכל תרופה אחרת שבדין, רשאי בית המשפט להתאים את שיעור העלות הממשית של האשראי ואת שיעור ריבית הפיגורים לשיעורים המרביים המותרים על פי סעיפים 5 ו- 6, או לקבוע שיעור נמוך יותר, לצוות על השבה של כל סכום שקיבל המלווה מן הלווה שלא בהתאם להוראות חוק זה, לחייב את המלווה בהוצאות שנגרמו ללווה, וליתן כל הוראה אחרת שתיראה צודקת בנסיבות הענין.

מכאן שכל שנעשה על ידי בית המשפט המחוזי הוא התאמת גובה הריבית לקבוע בסעיף 5(ב) לחוק אך הוראות סעיף 5(ג) נותרו בעינן ועל פיהן יש להוסיף ריבית על הקרן והריבית אחת לשנה. אין כל יסוד לטענה כי בית המשפט התכוון לנהוג אחרת כמו גם לטענה השנייה כי שיעור הריבית מוגבל לתקרה שבסעיף 5(ב) תוך התעלמות מהאמור בסעיף 5(ג).