החלטה
בפני בקשת רשות להתגונן מפני תביעת התובעות על סך נומינלי כולל של 292,725 ₪. עסקינן בתביעה שהוגשה כנגד המבקש על יסוד הסכם פשרה משלים שקיבל תוקף של פסק דין משלים בבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 30.5.10 (לאחר שקודם לכן ניתן כנגד המבקש ביום 18.4.10 פסק דין, שאסר עליו להשיג את גבול מקצוע עריכת הדין). בהסכם הפשרה המשלים הוסכם, בין היתר, כי המבקש ישלם לתובעות סך כולל של 270,000 ₪ ככל שיפר צווים שניתנו בעניינו ואשר אסרו עליו להשיג את גבול מקצוע עריכת הדין, לרבות ייצוג בועדות של המוסד לביטוח לאומי, ניסוח מסמכים משפטיים וייעוץ משפטי. הואיל והמבקש לא פעל בהתאם להסכמות, כעולה בין היתר מהעתקי פניות מימים 24.5.10, 6.6.10 ו – 8.6.10, עתרו התובעות לחייב את המבקש בסכום האמור לעיל, הוא סכומו הריאלי של סכום הפיצוי המוסכם על פי הסכם הפשרה.
ניתנה למבקש ארכה להגשת בקשת רשות להתגונן מתוקנת, ובעקבותיה נקבע דיון במהלכו נחקר המבקש על תצהירו. עיקר טענותיו של המבקש הן, כי לא השיג את גבול המקצוע שכן אך סייע ללא תמורה וחתם על מסמכים בהתנדבות בשם עמותה הכשירה בעצמה להיתבע, כי ההסכם נכפה עליו על ידי התובעות, וכי סכום הפיצוי המוסכם מוגזם ואינו סביר. כשם שבבקשתו המקורית שהוגשה על ידי הנתבע, לא הוכחש המשך עיסוק במתווה זה או אחר אל מול לקוחות ביחס לתביעות אל מול המוסד לביטוח לאומי ושהנתבע "מטפל בהגשת תביעות בלבד לביטוח הלאומי" (כעולה למשל מבקשה מיום 26.1.12), גם בדיון אישר הנתבע בחקירתו, כי כיום הוא מסייע לאנשים "לבאר" את תביעותיהם אל מול המוסד לביטוח לאומי ולמלא טפסים והוא מציג עצמו כ"מומחה" לביטוח לאומי (עמ' 7 – 8 לפרוטוקול). בסיכומיו טען בא-כח הנתבע אף, כי התביעה איננה מתאימה להתברר כתביעה בסדר דין מקוצר.
שמעתי את הצדדים ועיינתי בכלל כתבי הטענות שהוגשו. שוכנעתי, כי דין בקשת הרשות להתגונן להתקבל אך ורק באשר לטענה בדבר עשיית ההסכם בכפייה ולסכום הפיצוי המוסכם.
כאמור לעיל, הנתבע עצמו מאשר, כי עודנו עוסק בסיוע לאנשים למלא טפסים משפטיים בתביעות אל מול המוסד לביטוח לאומי, כך שהלכה למעשה עודנו עוסק בניסוח מסמכים משפטיים. בין אם עסקינן בעמותה שמטעמה הוגשו המסמכים ובין אם לאו, איני מוצא כל נפקות לטענת היעדר היריבות, שעה שאין מחלוקת שהוא עצמו חתם, לכל הפחות, על המסמכים שצורפו לכתב התביעה (גם לאחר שניתן הסכם הפשרה). בכך ברי, כי הנתבע עצמו המשיך ליטול חלק בעריכתם של מסמכים בעלי נפקות משפטית. בנסיבות אלה, לא ראיתי כיצד יכול הנתבע לקנות הגנה בטענה כי הוא עצמו אינו מפר את הוראות פסק הדין מיום 18.4.10, שעליו לא השיג. גם טענה לפיה אותו פסק הדין שגוי, איננה יכולה להתברר כטענת הגנה של ממש בתביעה שלפנינו, שאיננה בחזקת הליך ערעורי על פסק הדין האמור. לכאורה, אלמלא הסעד הכספי שנתבע בגדרי התביעה שלפנינו על יסוד הוראות הסכם הפשרה, ניתן היה לכאורה אף לבקש את אכיפתו של פסק הדין ללא הגשת תביעה חדשה.
אף אין יסוד להידרש לטענה שנשמעה בסיכומי הנתבע לפיה אין העניין מתאים להתברר בסדר דין מקוצר, שעה שאין מחלוקת כי הסכם הפשרה מיום 30.5.10 אכן נערך ונכרת.
עם זאת, באשר לטענה בדבר עשיית ההסכם בכפייה, הרי שעסקינן בטענה המצריכה בירור עובדתי, אשר לפי טיבה איננה נידונה בשלב טרומי זה ואשר ככל שתתקבל, יכול ותקנה לנתבע הגנה ביחס לשיעורו של הפיצוי המוסכם. אמנם, כאמור, האיסור על השגת גבול המקצוע לא נבע מתוכן ההסכם, כי אם מהוראות פסק הדין החלקי מיום 18.4.10 והצווים שלפניו. אולם ביחס לסעד הכספי שנתבע, זה נתבע מכוח הוראות הסכם הפשרה עצמו. לפיכך לא ראיתי מניעה מליתן לנתבע רשות להתגונן בסוגיות האמורות – קרי עשיית ההסכם בכפייה, כמו גם שיעורו של הפיצוי המוסכם. הואיל ואין, כך נראה, מחלוקת, כי הנתבע שילם לתובעות סך כולל של 30,000 ₪ זה מכבר, במסגרת הסכם הפשרה, ובהתחשב בכך שניתנו בעניינו של הנתבע סעדים זמניים (במסגרתם נתפסו גם נכסים), לא מצאתי מקום להתנות את מתן הרשות להתגונן בסוגיות אלה בביצוע הפקדה כספית.
בהקשר אחר, ובשולי הדברים, הוגשה מטעם אחת המחזיקות, ד"ש ניהול קופות גמל בע"מ, בקשה למתן הוראות בדבר רישום עיקול זמני כספים על כספים שהוחזקו אצלה. הוגשה תגובה מטעם התובעות המבהירה כי היא עומדת על עיקול הכספים נוכח עמדתה כי גם אם עסקינן בכספי פיצויי פיטורין, ניתן לעקלם ואפילו להורות על מימושם. ככל שהמחזיק מבקש את ביטולו של העיקול הזמני, הרי שבהתחשב באמור בתגובת התובעות ספק אם יש מקום בשלב זה להורות על ביטולו של העיקול הזמני אצל המחזיק (שעה שממילא אין עסקינן בשלב שבו ייבחן מימושו). אולם דומני שאת המחלוקת בין התובעות והמחזיקה, ככל שקיימת, יש להכריע בהתאם לנהוג על פי הוראות תקנות 378-379 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, הוא ההליך המתאים לעניינם וחזקה שהתובעות תפעלנה לעניין זה בהתאם.
סופם של דברים – הבקשה למתן רשות להתגונן מתקבלת אך בטענת עשיית הסכם הפשרה בכפייה והטענות בעניין זה סביב סוגיית הפיצוי המוסכם. התצהיר שתמך בבקשת הרשות להתגונן המתוקנת ישמש ככתב ההגנה לעניין זה.
הוצאות ההליכים עד כה תישקלנה עם תום ההליך העיקרי ובהתאם לתוצאותיו.
תואיל המזכירות להמציא החלטתי לצדדים.
ניתנה היום, י"ח תמוז תשע"ב, 08 יולי 2012, בהעדר הצדדים.