לפידות נ' ממונה על חדלות פירעון – מחוז תל אביב ואח'

לפני בקשה למתן צו למניעת דיספוזיציה (להלן: "הצו") ביחס לדירת מגורים הרשומה ע"ש היחיד ורעייתו (להלן: "הדירה")

הרקע לבקשה

1. היחיד חב למבקש סך של כ- 5.4 מיליוני ₪ מכוח פסק בורר שניתן ביום 10.1.18 ואושר ביום 26.12.18. המבקש פתח בהליכי הוצאה לפועל על חלק מסכום פסק הדין. במסגרת הליך ההוצאה לפועל הצהיר היחיד כי ביכולתו לשלם למבקש 100 ₪ מדי חודש. צו החיוב החודשי הועמד על 450 ₪.

2. במסגרת הבקשה טוען המבקש כי ביום 28.3.19 העביר המבקש מחצית מזכויותיו בדירה לרעייתו ובימים 3.2.19 ו - 10.2.19 רשם הערות אזהרה ע"ש עמותת "להחזיקם ולהחיותם" (להלן: "העמותה") ומר אריה וולפסון ( להלן: "וולפסון"). המבקש טוען כי היחיד חדל פירעון ופועל למצער פועל על מנת להעדיף נושים אחרים ומכאן ההצדקה לסעד המבוקש.

    

   כאן המקום לציין כי בהליך קודם, אשר נוהל בבית המשפט המחוזי על פי פקודת פשיטת הרגל, נמחקה בקשת המבקש למתן צו כינוס בעניינו של היחיד. צו איסור דיספוזיציה שניתן הושאר על כנו משך תקופה מסוימת.

3. היחיד ובנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") מתנגדים לבקשה ומבקשים לדחותה על יסוד הטעמים הבאים בעיקר: ראשית, המבקש התעלם בטיעונו מן העובדה שמחצית מן הזכויות בדירה רשומות ע"ש רעיית היחיד. אילו סבר המבקש כי רישום זה אינו משקף את מצב הזכויות לאשורו היה עליו לבסס טיעון ברוח זו, אך הוא לא עשה כן. שנית, בטרם נרשמה זכותה של רעיית היחיד בדירה, החזיק הבנק במשכנתא הרשומה על הדירה במלואה. הבנק נושה במבקש בסך 4.3 מיליון ₪. לפיכך, בין שנקבל את הטענה כי הזכויות בדירה שייכות כולן ליחיד ובין שנקבל טענה רק כי מחציתן שייכת לו, ברי כי בהפחתת עלויות כמו שכ"ט כונס נכסים והפחתת מחיר הדירה בשל "מימוש מהיר", נראה כי הסכום הצפוי להיוותר ממכירת הדירה אינו צפוי לכסות את החוב לבנק במלואו ובוודאי להותיר יתרה לנושים הבלתי מובטחים, דוגמת המבקש. לפיכך, זולת גרימת נזק לנושה המובטח ומר וולפסון אשר התחייב לעשות עסקה בנוגע לרכישת הדירה באפריל 2017, אין בהותרת הצו על כנו כדי להועיל למבקש. שלישית, בניגוד להלכה הפסוקה לא צירף המבקש כצד לבקשתו צדדים הצפויים להיפגע מן הבקשה והצו ובכלל זה העמותה ומר וולפסון. רביעית, בקשת המבקש הוגשה בשיהוי ניכר. המבקש אוחז בפסק בוררות מיום 10.1.18. ככל שסבר המבקש כי קיים חשש להברחת נכסים וסיכול יכולתו להיפרע – היה יכול לנקוט צעדים מתאימים להבטיח את זכויותיו. במקרה זה לא זו בלבד שהמבקש לא נקט בצעדים מתחייבים כאמור אלא שהעמותה ומר וולפסון הסתמכו על המצג שהוצג עקב מחדל המבקש, ביחס לדירה, ושינו מצבם לרעה. חמישית, המבקש הסתיר בבקשתו עובדות מהותיות אשר היה בהן כדי להשפיע על שיקול דעתו של בית המשפט בעת מתן הסעד. כך, נטען כי היה על המבקש לציין כי ההסכם שנכרת עם מר וולפסון היה באפריל 2017 בטרם ניתן פסק הבוררות ובטרם התגבש החוב שעל בסיסו הוגשה בקשה זו. כן לא ציין המבקש בבקשתו כי השיעבוד שנרשם לזכות העמותה (הכפוף לקדימות שיעבוד הבנק) נרשם לאחר שהעמותה סילקה רבים מחובות היחיד ושיפרה הן את מצבו והן את מצב המבקש כנושה של היחיד. המבקש לא ציין כי העברת מחצית הזכויות בדירה מן היחיד לרעייתו (כפוף לזכויות הבנק) לא נעשתה בחלל ריק אלא במסגרת הליך בבית המשפט המחוזי במסגרתו ויתר הבנק על חלק מחובו של היחיד אליו. הבנק מציין כי הליכי מימוש השעבוד בהם פתח בנוגע לדירה החלו כשנתיים לפני שהמבקש הגיש בקשה בבית המשפט המחוזי ת"א לצו כינוס (תיק פש"ר 51797-04-19). הבנק מציין כי המבקש לא ציין בגדר בקשתו כי ההליך בבית המשפט המחוזי לא נדון לגופו ובשום שלב לא נדונה בקשת הבנק לצמצום הצו. לטענת הבנק, לא זו בלבד שהמבקש לא הציג עובדות מהותיות אלה בגדר בקשתו אלא הוא אף לא טרח להזכיר את עמדת הבנק בהליך בבית המשפט המחוזי בה נאמר כי נוכח גובה חובו של היחיד לבנק, לא צפויה כל תועלת בהותרת צו איסור הדיספוזיציה בעינו.

4. הבנק והיחיד מציינים כי ככל ויימצא כי יש להותיר את הצו – במלואו או בחלקו – על כנו, ראוי לחייב את המבקש בערובה משמעותית ביותר בשל הנזקים הכבדים אליהם חושף הצו את היחיד ואת הבנק.

   דיון והכרעה

5. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים מצאתי לבטל את הצו. הטעמים ביסוד מסקנה זו נוגעים לכך שלא הונחה לכאורה תשתית לכך שמעשי היחיד הם פעולות שתכליתן גריעה מקופת הנשייה; העובדה שבמסגרת בקשתו נמנע המבקש מלגלות עובדות רלוונטיות וכל זאת לצד היעדר תועלת למבקש מהותרת הצו בעינו. אפרט.

    

6. מן המסמכים שהוצגו לי שוכנעתי כי לכאורה מצוי היחיד במצב של חדלות פירעון. סעיף 110 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי (להלן: "החוק") קובע "חזקת חדלות פירעון" בבקשות נושה. סעיף 110 (א)(2) לחוק קובע כי חזקה שהיחיד מצוי בחדלות פירעון אם הנושה המציא לו אזהרה לפי חוק ההוצאה לפועל לתשלום חוב שסכומו עולה על 75,228 שקלים חדשים, והחוב לא שולם תוך התקופה שנקבעה באזהרה או בדרישה. בענייננו עולה מן הבקשה, והדבר לא נסתר, כי המבקש פתח תיק הוצאה לפועל לגביית חלק מסכום החוב הפסוק. החייב הציע לשלם את החוב הפסוק שהועמד לגבייה בתשלום חודשי של 100 ₪ בלבד (!!) וחויב לפרוע אותו בתשלום חודשי של 450 ₪ בלבד. ברור כי צו חיוב כה נמוך ביחס לגובה החוב הפסוק לא יביא לפירעון החוב הפסוק בתיק אלא כעבור זמן רב מאוד. די בכך כדי לקבוע כי לכאורה לפחות הוכח כי היחיד מצוי בחדלות פירעון. היחיד אגב, לא סתר במסגרת תגובתו ובדיון חזקה זו.

    

7. המבקש הראה כי לכאורה פועל היחיד על מנת להעביר חלק מזכויותיו בדירה. אין חולק כי היחיד העביר מחצית זכויותיו בדירה לרעייתו. אין חולק כי הוא שיעבד את זכויותיו לטובת העמותה. ואולם, לאחר קבלת תגובות הצדדים התברר כי העברת מחצית הזכויות בדירה לרעיית היחיד ( כפוף לזכויות הבנק) נעשתה במסגרת הליך בו טענה רעיית היחיד למחצית הזכויות בדירה. הצדדים, משיקוליהם, החליטו להסדיר את המחלוקת כפי שהחליטו תוך שמחצית זכויות היחיד בדירה הועברו לרעייתו (כפוף לזכויות הבנק) ותוך שהבנק מוותר על חלק מחוב היחיד אליו. וכך התברר כי שיעבוד הזכויות בדירה לטובת העמותה לא נעשתה "לשם שמיים" אלא כנגד סיוע העמותה ליחיד בסילוק חובות. חשוב להדגיש כי סמכותו של בית המשפט, במסגרת הליכי חדלות פירעון, לבטל פעולות הגורעות מקופת הנשייה על פי סעיף 220 לחוק מותנית בין היתר בכך שהפעולה נעשתה ללא תמורה כלל או ללא תמורה הולמת. המבקש בטיעוניו אינו מתייחס לסוגיית "נאותות התמורה" לה זכה לכאורה היחיד בגין הזכויות בדירה שהעביר או שיעבד. מכאן, שהרציונל המונח בבסיס הבקשה לסעד למניעת דיספוזיציות - היינו שאם יינתן נגד היחיד צו לפתיחת הליכים ניתן יהיה לפעול לביטול פעולות הגורעות מקופת הנשייה - אינו מתקיים לכאורה במקרה זה. למעשה, די בכך כדי לדחות את הבקשה כבר עתה. למען שלימות הדיון אתייחס למספר טיעונים נוספים שהועלו.

    

8. נניח, לצורך הדיון, כי הונחה במסגרת הבקשה תשתית לחשש מפני הברחת נכסים או העדפת נושים בעת היות היחיד במצב של חדלות פירעון לכאורה. לטעמי גם אז ספק אם יש מקום להותיר את הצו על כנו. הלכה היא כי מי שמבקש מבית המשפט סעד זמני נדרש לפרט בבקשתו את כל העובדות הרלוונטיות לבקשתו. במקרה של ספק עליו להותיר בידי בית המשפט את ההכרעה בסוגיית הרלוונטיות ולא להחליט על יסוד האינטרס הצר שלו מה לגלות לבית המשפט ( רע"א 4196/93 שפע בר ניהול נ' שפע מסעדות ייצור, פ"ד מז (5) 165, 168 (1993)). במקרה זה אני סבור כי היה על היחיד לציין במסגרת בקשתו כי כבר בגדר ההליך הקודם בבית המשפט המחוזי בתל אביב התברר כי הבנק הינו נושה מובטח שלו חב היחיד לכאורה סכום של העולה על 4 מיליון ₪ וכי זכותו של הבנק כנושה מובטח משתרעת על כל חלקי הדירה. דברים אלה הועלו במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי כבסיס להיעדר טעם במתן צו איסור דיספוזיציה. המבקש היה מודע לדברים. עמדת הבנק בהליך זה לפיה אין טעם בהותרת הצו על כנו זהה לעמדתו בהליך בבית המשפט המחוזי. מכאן לטעמי החשיבות הרבה בציון נתונים אלה במסגרת בקשה זו. זאת, על מנת שלפני בית המשפט יונחו כל הנתונים הרלוונטיים למתן הסעד ובכלל הנתון שעניינו היות הסעד "ראוי וצודק" בנסיבות העניין. לטיעון הבנק בדבר היעדר התועלת במתן הצו יש השלכה גם על הדיון בשאלת "מאזן הנוחות": המבקש לא השכיל לסתור את טענת הבנק לפיה חוב היחיד עולה על 4 מיליוני ₪. נתון זה עולה גם מנספחי עמדת הבנק לבית המשפט. על כן, ובהינתן עלויות מימוש הדירה בגדר במסגרת "מימוש מהיר", לא הראה המבקש כי הותרת הצו על כנו תצמיח לו תועלת כלשהי. חלף זאת, הרחיק המבקש את טיעוניו למחוזות הנוחים לו וטען כי קיים צורך לבחון את כשרות המהלך שהביא מלכתחילה לרישום שיעבוד על דירת המגורים לטובת הבנק. ואולם, זולת טענות בעלמא לא הציג המבקש בדל ראיה המלמדת על פסול שנפל בעניין זה. לעומת היעדר התועלת למבקש מהותרת הצו על כנו, נראה כי הותרת הצו צפויה לגרום נזקים לא מבוטלים לבנק, למר וולפסון, ליחיד ואף למבקש. אסביר: היעדר יכולת הבנק לפעול למימוש המשכנתא הרובצת על הדירה עשוי לגרום לו נזק שאין צורך להכביר עליו מלים. הדבר צפוי לפגוע גם במר וולפסון אשר על פי הבנתי פעל תוך הסתמכות על כך שהוא עתיד לרכוש זכויות בדירה. יתר על כן, היעדר יכולתו של הבנק לפעול למימוש המשכנתא הרובצת על הדירה עשוי, כפי שציין ב"כ הבנק בדיון, להביאו לבטל את הוויתור שעשה על חלק מחובו של היחיד. הגדלת חובו של היחיד לבנק צפויה להפוך את הבנק לנושה בלתי מובטח בחלק החוב העודף על שווי מכירת הדירה ( ראו לעניין זה סעיף 243 (ה) לחוק). ביחס לחלק זה של החוב עשוי הבנק להצטרף לנושיו הבלתי מובטחים של היחיד. כל נכס של היחיד שימומש, אם בכלל, יתחלק בין נושים רבים יותר ולצורך כיסוי חובות גבוהים יותר. אין צורך להכביר מלים שגם המבקש, אשר המהלך בו ביקש לנקוט במסגרת הליך זה אינו משנה את מעמדו בסדר הנשייה, עשוי להיפגע ממהלך זה.

    

9. כמו כן, אני סבור כי בעת שהמבקש ציין כי נרשמה הערת אזהרה לזכותו של מר וולפסון, היה מקום לציין כי הדבר נעשה על פי הסכם מחודש אפריל 2017. לציון עובדה זו לרבות המועד בו נערכה העסקה שעל בסיסה נרשמה הערת האזהרה קיימת חשיבות. לא הוצגה לי ראיה לכך שבאפריל 2017 היה היחיד חדל פירעון הואיל ופסק הבוררות שגיבש את חבות המבקש ניתן רק מספר חודשים לאחר מכן, בינואר 2018. מכאן שלכאורה לפחות, בעת העסקה שנערכה עם מר וולפסון, לא היה המבקש במצב של חדלות פירעון או לכל הפחות לא הונחה תשתית ראייתית התומכת במסקנה כזו.

    

10. יתר על כן, אני סבור כי כמי שעתר למתן צו שיש בכוחו לפגוע בזכויותיה של העמותה ובזכויותיו של מר וולפסון, כפי שצוין במפורש בבקשת המבקש, היה על המבקש לצרף גורמים אלה כמשיבים בבקשתו. לטעמי, ומעבר לכל האמור לעיל, יש באי צירוף צדדים אלה כמשיבים בהליך משום טעם לפגם.

     

    לאור כל הטעמים שמניתי אני מבטל את צו איסור הדיספוזיציה שניתן בתיק זה. אין צו להוצאות.

     

     

    ניתנה היום, י"ז אייר תש"פ, 11 מאי 2020, בהעדר הצדדים.