לנקרי נ' מדינת ישראל

החלטה

זו החלטה לבקשה "מתוקנת" לביטול צו פסילה מנהלית של רשיון נהיגה של המבקש מס' 1 וכן ביטול צו איסור שימוש שניתן כנגד רכב 19824-11 שבהחזקת המבקשת 2.

ב"כ המבקשים העלתה מספר טיעונים כנגד הראיות שבדו"ח השיכרות שנרשם נגד המבקש 1, וטוענת עבור המבקשת 2 שמאחר והרכב נמסר – ללא ידיעתה – ע"י בנה למבקש 1, לא ניתן לבוא אליה בטענות.

לחילופין, נטען כי עצם התרת איסור השימוש על כנו תגרום לפגיעה כלכלית קשה למבקשת שזקוקה לרכב כדי להגיע למקום עבודתה בים המלח.

ב"כ המשיבה התנגדה לביטול הצווים תוך הדגשה כי מדובר בעבירת שיכרות וכי המבקשת לא עשתה דבר למנוע ביצוע העבירה.

עולה מעיון בחומר הראיות כי דין כל הטענות נגד כשלים ו/או בעיות בחומר הראיות להידחות.

לגבי ה"טעות" בשעת ביצוע העבירה, לא מדובר בטעות של ממש, השוטר טעה בין רישום 00.40 ו – 12.40 אבל בסמוך לאחר רישום הדו"ח, עלה על טעותו ורשם מזכר, בו תיקן את הטעות.

כמו כן, עצם העדר התייחסות של המתנדב לביצוע מבחן מאפיינים ע"י השוטר למבקש 1, אינו מעלה או מוריד ואינו פוגם ביתר הראיות בתיק.

המבקש מס' 1 הינו נהג חדש, השוטר סימן לו לעצור בסמוך ליציאה מאולם אירועים וכאשר לא ציית להוראות השוטר, שנדרש לנסוע אחריו, נערכה לו בדיקת נשיפה, בה נתגלה ריכוז של 490 מק"ג, קרי פי 2 מהמידה הקבוע בחוק לצורך שיכרות .

מעבר לכך, נערכה למבקש בדיקת מאפיינים, בה נכשל ברוב הבדיקות ואף הודה בפני השוטר כי שתה יין וויסקי אבל לטענתו "אני ממש לא שיכור".

מכל המובא לעיל, ברור כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש 1.

ביחס לבקשת המבקשת 2 , מסתבר כי מדובר ברכב השכרה שקיבלה ממקום עבודתה, היא נסעה לים המלח והשאירה את הרכב בבית. בנה אנטון מסר את הרכב למבקש 2 כדי שיכול לנהוג בו לאירוע בבאר שבע.

עוד עולה מתצהירה של המבקשת 2 כי רק ב- 6.10.13 בשעות אחרי הצהריים נודע לה כי בנה מסר את הרכב והוא צריך להפקיד אותו במגרש האחסון בהתאם לצו הפסילה.

יש לציין כי המבקש מס' 1 לא התייצב בפני הקצין הפוסל לשימוע מאחר והיה "כעוס" ולדבריו קימט את הזימון שקיבל מהקצין, ואילו לגבי המבקשת 2 , אין כל חובה, לפי החוק, לזמן את בעל הרכב לשימוע, אלא רק ליידע אותה על תוצאות השימוע כדי שניתן לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט.

אוסיף כי המבקשת גם לא התייצבה בפני בית המשפט לצורך הדיון בבקשתה.

ב"כ המבקשים טוענת כי קיים עוד כשל בכך שבהתאם ל-דנ"פ 1668/13 ארביב נ' מ"י אין ראיה שנמסרה למבקש הודעה על זכותו לערוך בדיקת מעבדה כדי לסתור את בדיקת המאפיינים ו/או להיוועץ עם עו"ד. אני לא יכול לקבוע מסמרות לגבי טענה זו בשלב זה ללא שמיעת עדויות, אבל אין אני סבור שיש בטענה זו – בעצמה- להביא לביטול צו הפסילה וכי נקבע בהחלטה הנ"ל : "לכל היותר, יש לראות בפסק דינו הנחיות למשיבה בנוגע ליישום טכני של סעיף 64 ב (א) (4) לפקודת התעבורה בהעדר הנחיות מתאימות בדבר חקיקה".

ביחס ביטול צו איסור השימוש הנני מפנה ל-רע"פ 1286/11 יעקב אמברם נ' מ"י בו יש התייחסות לסוגייה שבנדון, בה נקבע – בין היתר – כי :

"נדמה כי דרישה מבעל הרכב לעשות ככל שביכולתו על מנת למנוע את ביצוע עבירת הנהיגה בשיכרות, היא דרישה ראוייה, ובעלת חשיבות. זהו צורך השעה.

"המבקש לא עשה דבר מעבר לאזהרה כללית.....וסבורני כי התחשבות יתר בבעלים של הרכב, שבו בוצעה העבירה, תגביר את הסיכון הנשקף לציבור...."

עוד קבע בית המשפט העליון כי אם הרכב ניטל כדי לנסוע למסיבה או בילוי אחר שצפוי לשתות שתיית אלכוהול יש להטיל נטל מוגבל על בעל הרכב לוודא שלא יבוצע ברכבו שימוש אסור, והכל בהתאם לנסיבות המקרה, כולל גיל הנהג, נסיונו בנהיגה, עבירות קודמות וכד'.