החלטה
בקשת הנתבעת 2 להורות על עיכוב ההליכים בתובענה נוכח קיומה של תניית בוררות בהסכם בינה לבין התובעים.
התובעים הודיעו כי הם מסכימים לכל הכרעה שתינתן על ידי בית המשפט, בין אם לקיום הדיון בפני בית המשפט ובין לבירור המחלוקות בפני בורר.
הנתבעת 1 מתנגדת לבירור התביעה נגדה בהליך של בוררות. בהתנגדותה לבקשה, הדגישה הנתבעת את חוסר היריבות כלפיה (ראה לעניין זה, התייחסות לתגובת הנתבעת 1 בהחלטה קודמת).
בהחלטתי מיום 9.10.13 הבהרתי, כי חרף ההבנה לעמדת הנתבעת 1, הרי שהאינטרס של כלל הצדדים הינו בבירור המחלוקות באופן יעיל ומהיר בפני גורם מקצועי הבקי בתחום.
הנתבעת 1 הבהירה בתגובה נוספת, כי מינויו של מהנדס ששמו עלה במגעים בין הצדדים יוכל אולי לסייע בקבלת חוות דעתו בהיבטים ההנדסיים, אך קיימת חשיבות לטענותיה המשפטיות של הנתבעת 1, אשר לעמדתה משמיטות את הקרקע מתחת לתביעה נגדה, ולגבי אלו המהנדס לא יוכל לתת את דעתו.
עיון בהסכמים שנחתמו בין הצדדים מעלה, כי כל הצדדים מצאו לנכון להבהיר, במסגרת ההסכמים שנחתמו, כי המחלוקות ביניהם תתבררנה במסגרת הליכי בוררות.
בסעיף 20 להסכם המשולש שבין התובעים, הנתבעת 1 והקיבוץ, נקבע כי מחלוקות בין הצדדים תתבררנה בפני בורר מוסכם ובהעדר הסכמה על זהותו של הבורר, בפני המוסד לבוררות וגישור של התנועה הקיבוצית.
בהסכם הבניה שעליו חתומים שלושת הצדדים, נקבע כי חילוקי דעות בדבר טיב הבניה וכדומה, ידונו בבוררות בפני נציג הנתבעת 1.
מובן, כי בשעה שהתובעים מעלים טענות גם כלפי הנתבעת 1, הרי שאין אפשרות מעשית לפיה נציג הנתבעת 1 הוא שישמש כבורר.
הנה כי כן, התובעים והנתבעת 2 מסכימים לברר המחלוקות בהליך בוררות אולם הנתבעת 1 מתנגדת לכך. אולם, מהמפורט לעיל עולה, כי הנתבעת 1 מנועה מלהתנגד לקיומו של הליך בוררות, שעה שהיא עצמה חתומה על ההסכם המשולש, אשר בגדרו הוסכם, כי מחלוקות בינה לבין התובעים, צריכות להתברר בפני בורר מוסכם ובהעדר הסכמה, בפני המוסד לבוררות ולגישור של התנועה הקיבוצית.
בנסיבות העניין, ברי כי יש לעכב את ההליך על מנת לאפשר קיום הבוררות בין התובעים לבין כל אחת מהנתבעות. הקושי היחיד שנותר, נוגע לזהותו של הבורר ולשאלה, האם ניתן לקיים הבוררות בפני בורר אחד, שעה שבשני ההסכמים נקבע מנגנון שונה להליכי הבוררות.
בהסכם האחד, הוא הסכם הבניה, נקבע כי נציג הנתבעת 1 ישמש כבורר בענייני טיב הבניה. אילו היה עומד הסכם זה בפני עצמו, הרי בשעה שנציג הנתבעת 1 אינו יכול לשמש כבורר, היה על בית המשפט לאפשר לצדדים לקבוע את זהות הבורר החלופי, ובהעדר הסכמה, היה על בית המשפט לקבוע את זהות הבורר.
בהסכם השני, נקבע כי על הצדדים להסכים לגבי זהותו של הבורר, ובהעדר הסכמה זו תידון בפני המוסד לבוררות ולגישור של התנועה הקיבוצית. מנגנון זה מחייב את הנתבעת 1, בהיותה צד להסכם. אילו היה עומד הסכם זה בפני עצמו, הרי שבהעדר הסכמה בין הצדדים בדבר זהות הבורר, היה על בית המשפט להפנות המחלוקת לבוררות בפני המוסד לבוררות ולגישור של התנועה הקיבוצית.
במצב דברים זה, מתקיימות מלוא הנסיבות המצדיקות עיכוב ההליכים בתובענה, בהתאם לסעיף 5(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, נוכח קיומו של הסכם בוררות.
בנסיבות העניין, אין צורך בפיצול הדיון, שכן חרף קיומם של מנגנונים שונים להליך הבוררות, ניתן לאחד את הליכי הבוררות בפני בורר אחד.
ככל שהצדדים יסכימו על זהות הבורר, אזי תתנהל הבוררות בפני הבורר עליו יוסכם.
ככל שלא תהיה הסכמה, יקבע בית המשפט את זהות הבורר, תוך התחשבות במנגנוני הבוררות המוסכמים, ואת על מנת ליתן תוקף מרבי להסכמות הצדדים בחוזים שנחתמו.
על ב"כ הצדדים להודיע בתוך 21 יום האם הגיעו להסכמה על זהות הבורר. בהעדר הסכמה, יוכלו ב"כ הצדדים להשלים טיעוניהם ביחס לזהות הבורר או לכישורים הנדרשים, ובהמשך לכך תינתן החלטה על ידי בית המשפט.
ת.פ. לקבלת הודעה או השלמת טיעון נקבעת ליום 5.1.14.